מכירה על ידי רב המקום

מכירת החמץ כפי שסידרה רבי יואל סרקיש, התנהלה על ידי בעלי החמץ עצמם. כל יהודי שרצה למכור את חמצו, חיפש גוי מתאים ומכר לו את החמץ. צורה זו של מכירה התקיימה בערך כמאתיים וחמישים שנה, אך בחלוף הזמן התברר שהדבר גורם הרבה תקלות. פעמים שפרטים חשובים נשמטו משטר המכירה; פעמים שהמכירה נעשתה בערב פסח אחר חצות, בשעה שכבר לא ניתן למכור את החמץ; פעמים ששכחו למכור או להשכיר את מקום החמץ, וכיוצא בזה תקלות לרוב. הגיעו הדברים לידי כך שעמי ארצות היו מוכרים את המפתח לחדר שהחמץ מונח בו, במקום למכור את החמץ¹! נוסף על כך, דרכי הקניינים שבהן יש להקנות את החמץ לגוי דורשות ידע הלכתי, ופעמים רבות מעשה המכירה לא נעשה כראוי². 

בעקבות זאת התעוררו כמה מגדולי ישראל לתקן שלא כל אחד ימכור את חמצו בעצמו, אלא רב העיר ימכור את החמץ של כל בני העיר במרוכז, וכך יובטח שהמכירה תיעשה כדת וכהלכה. כדי שרב העיר יוכל למכור את החמץ של כל תושבי העיר, תושבי העיר מינו אותו לשליח, והרב מכר את החמץ בשליחותם³. כמה חכמים פקפקו על מכירה מרוכזת זו⁴, וטענו שצורה זו של מכירה פוגעת בגמירת הדעת של הגוי, כיוון שהחמץ שהגוי קונה מפוזר אצל אנשים רבים, והטרחה לקבץ את החמץ עולה על שוויו, ועוד, שהגוי אינו יודע אלו סוגי חמץ הוא קונה ומהי כמותם⁵. אך דרך זו התקבלה על ידי גדולי ישראל, וכך נוהגים היום בכל מכירות החמץ⁶. 

על אף הפקפוקים השונים שהועלו כנגד מכירת החמץ, גדולי ישראל חיזקו וביססו אותה, מתוך ידיעה שהמכירה מצילה יהודים רבים ממעבר על איסור 'בל יראה' בפסח⁷. בחלוף השנים, מכירת חמץ התקבלה בכל תפוצות ישראל, ואין לערער על תוקפהּ, כיוון שהיא נוסדה על ידי גדולי ישראל ונהגו בה דורות רבים⁸.