מכירה בלא העברת החמץ לרשות הגוי ובלא תשלום מלא על שווי החמץ

אפשרות זו למכור את החמץ לגוי לפני פסח מוזכרת במשנה, בגמרא ובשלחן ערוך, ואין בה כל פקפוק. במכירה זו מתקיימים המאפיינים העיקריים של כל מכירה, שהם תשלום והעברת הסחורה לרשות הקונה, שכן הגוי משלם על החמץ, ומעביר את החמץ לרשותו. ואולם לפני כארבע מאות שנה התעורר קושי לקיים את המכירה במתכונת זו. בתקופה ההיא יהודים רבים בארצות אשכנז התפרנסו ממכירת יי"ש (יין שרף), העשוי מתבואה שהחמיצה, ונאלצו להחזיק ברשותם כמויות גדולות של יי"ש. העברת חביות היי"ש לרשות הגוי הייתה קשה ומסובכת. כמו כן, שווי היי"ש היה גדול, וקשה היה להשיג גוי שישלם את שווים המלא של חביות היי"ש. 

רבי יואל סירקיש, בעל הב"ח, שהיה אחד מגדולי הפוסקים, נדרש לעניין. וכדי לקיים את המכירה מבלי להעביר את חביות היי"ש לרשות הגוי, הוא סידר שהמוכר יעביר את החמץ לרשות הגוי על ידי מכירת החדר שבו החמץ מונח לגוי. וכך במקום להעביר את חביות היי"ש לבית הגוי או לחצרו, מכרו לגוי את החדר שהחביות היו מונחות בו, ונחסך הטורח והקושי בהעברתן לבית הגוי. בעיית התשלום נפתרה על ידי זה שהגוי שילם מקדמה, ושאר התשלום נזקף לו בתור הלוואה שתשולם לאחר החג. לאחר החג, היהודי היה קונה בחזרה את החדר והחביות מהגוי, וכך הגוי לא צריך היה לשלם את השווי המלא של חביות היי"ש¹. 

הוויתור על מאפייני המכירה הרגילים, שבהם המוכר משלם על הסחורה ולוקח אותה לרשותו, נתן למכירת חמץ גוון של הַעֲרָמָה. בעקבות זאת, טענו כמה מגדולי ישראל שנסיבות המכירה מוכיחות שאין כוונה אמיתית למכור את החמץ, ולכן המכירה אינה תקפה. טענתם העיקרית הייתה שהמוכר אינו מעוניין למכור את החמץ, שכן זוהי פרנסתו, והקונה אינו מעוניין לקנות כמות כה גדולה של חמץ. ועוד, שפעמים רבות לא הייתה לקונה יכולת כלכלית לשלם את השווי המלא של החמץ, ולכן הסיכוי שהמכירה תתממש בפועל היה קלוש². 

רוב גדולי ישראל דחו את טענות המערערים על המכירה, והאריכו להוכיח שהמכירה תקפה³. טענתם העיקרית הייתה שכיוון שנעשה מעשה קניין, אין להתחשב בכוונות הצדדים, שכן כלל בידינו: "דברים שבלב אינם דברים", כלומר כאשר יש סתירה בין מעשה של אדם לבין מחשבותיו, הולכים אחר המעשה; ואם כן, כיוון שנעשה מעשה קניין כדת וכדין, החמץ עובר לרשות הגוי⁴. ועוד טענו, שהמוכר גומר בדעתו למכור את החמץ אף שאינו מקבל את כל שוויו, שאם לא כן, הוא יעבור על איסור 'בל יראה' ובוודאי שאין רצונו בכך⁵. וגם הקונה הגוי מתרצה לקנות את כל החמץ, כיוון שהוא מרוויח מעסק זה, שכן הוא יודע שבמוצאי החג עתידים לקנות ממנו חזרה את החמץ בסכום גבוה יותר⁶. ואף אם כוונת הגוי אינה שלמה, אין בכך כלום, כיוון שהגוי יכול לעשות בחמץ כרצונו, והיהודי לא ימנע ממנו זאת, נמצא שהחמץ יצא מרשות היהודי, ודי בכך⁷.