פרק ד - מכירת חמץ

אדם שיש ברשותו חמץ ואינו רוצה לבער אותו, יכול למוכרו לגוי לפני פסח. וגם אם ידוע שהגוי לא ישתמש בחמץ, ולאחר החג הוא יציע ליהודי לקנות ממנו את החמץ בחזרה, אין בכך כל פגם, כיוון שהמכירה היא מכירה גמורה, והחמץ אינו ברשות היהודי בפסח¹. 

מצד הדין, המוכר את חמצו לגוי אינו צריך להוציא את החמץ מביתו, כיוון שהאיסור להשהות חמץ בבית הוא רק על חמץ ששייך ליהודי, אך מותר להשהות בבית חמץ השייך לגוי. דין זה נלמד מהפסוק "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ"², ודרשו חכמים "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים"³. אך כדי שיהיה ניכר שהחמץ עבר לרשות הגוי, ושאין ליהודי אחריות עליו, חכמים דרשו שהגוי יוציא את החמץ מרשות היהודי, כיוון שבדרך כלל אדם הקונה חפץ, מעביר אותו לרשותו⁴.

אפשרות זו למכור את החמץ לגוי לפני פסח מוזכרת במשנה, בגמרא ובשלחן ערוך, ואין בה כל פקפוק. במכירה זו מתקיימים המאפיינים העיקריים של כל מכירה, שהם תשלום והעברת הסחורה לרשות הקונה, שכן הגוי משלם על החמץ, ומעביר את החמץ לרשותו. ואולם לפני כארבע מאות שנה התעורר קושי לקיים את המכירה במתכונת זו. בתקופה ההיא יהודים רבים בארצות אשכנז התפרנסו ממכירת יי"ש (יין שרף), העשוי מתבואה שהחמיצה, ונאלצו להחזיק ברשותם כמויות גדולות של יי"ש. העברת חביות היי"ש לרשות הגוי הייתה קשה ומסובכת. כמו כן, שווי היי"ש היה גדול, וקשה היה להשיג גוי שישלם את שווים המלא של חביות היי"ש. 

רבי יואל סירקיש, בעל הב"ח, שהיה אחד מגדולי הפוסקים, נדרש לעניין. וכדי לקיים את המכירה מבלי להעביר את חביות היי"ש לרשות הגוי, הוא סידר שהמוכר יעביר את החמץ לרשות הגוי על ידי מכירת החדר שבו החמץ מונח לגוי. וכך במקום להעביר את חביות היי"ש לבית הגוי או לחצרו, מכרו לגוי את החדר שהחביות היו מונחות בו, ונחסך הטורח והקושי בהעברתן לבית הגוי. בעיית התשלום נפתרה על ידי זה שהגוי שילם מקדמה, ושאר התשלום נזקף לו בתור הלוואה שתשולם לאחר החג. לאחר החג, היהודי היה קונה בחזרה את החדר והחביות מהגוי, וכך הגוי לא צריך היה לשלם את השווי המלא של חביות היי"ש¹. 

הוויתור על מאפייני המכירה הרגילים, שבהם המוכר משלם על הסחורה ולוקח אותה לרשותו, נתן למכירת חמץ גוון של הַעֲרָמָה. בעקבות זאת, טענו כמה מגדולי ישראל שנסיבות המכירה מוכיחות שאין כוונה אמיתית למכור את החמץ, ולכן המכירה אינה תקפה. טענתם העיקרית הייתה שהמוכר אינו מעוניין למכור את החמץ, שכן זוהי פרנסתו, והקונה אינו מעוניין לקנות כמות כה גדולה של חמץ. ועוד, שפעמים רבות לא הייתה לקונה יכולת כלכלית לשלם את השווי המלא של החמץ, ולכן הסיכוי שהמכירה תתממש בפועל היה קלוש². 

רוב גדולי ישראל דחו את טענות המערערים על המכירה, והאריכו להוכיח שהמכירה תקפה³. טענתם העיקרית הייתה שכיוון שנעשה מעשה קניין, אין להתחשב בכוונות הצדדים, שכן כלל בידינו: "דברים שבלב אינם דברים", כלומר כאשר יש סתירה בין מעשה של אדם לבין מחשבותיו, הולכים אחר המעשה; ואם כן, כיוון שנעשה מעשה קניין כדת וכדין, החמץ עובר לרשות הגוי⁴. ועוד טענו, שהמוכר גומר בדעתו למכור את החמץ אף שאינו מקבל את כל שוויו, שאם לא כן, הוא יעבור על איסור 'בל יראה' ובוודאי שאין רצונו בכך⁵. וגם הקונה הגוי מתרצה לקנות את כל החמץ, כיוון שהוא מרוויח מעסק זה, שכן הוא יודע שבמוצאי החג עתידים לקנות ממנו חזרה את החמץ בסכום גבוה יותר⁶. ואף אם כוונת הגוי אינה שלמה, אין בכך כלום, כיוון שהגוי יכול לעשות בחמץ כרצונו, והיהודי לא ימנע ממנו זאת, נמצא שהחמץ יצא מרשות היהודי, ודי בכך⁷.

מכירת החמץ כפי שסידרה רבי יואל סרקיש, התנהלה על ידי בעלי החמץ עצמם. כל יהודי שרצה למכור את חמצו, חיפש גוי מתאים ומכר לו את החמץ. צורה זו של מכירה התקיימה בערך כמאתיים וחמישים שנה, אך בחלוף הזמן התברר שהדבר גורם הרבה תקלות. פעמים שפרטים חשובים נשמטו משטר המכירה; פעמים שהמכירה נעשתה בערב פסח אחר חצות, בשעה שכבר לא ניתן למכור את החמץ; פעמים ששכחו למכור או להשכיר את מקום החמץ, וכיוצא בזה תקלות לרוב. הגיעו הדברים לידי כך שעמי ארצות היו מוכרים את המפתח לחדר שהחמץ מונח בו, במקום למכור את החמץ¹! נוסף על כך, דרכי הקניינים שבהן יש להקנות את החמץ לגוי דורשות ידע הלכתי, ופעמים רבות מעשה המכירה לא נעשה כראוי². 

בעקבות זאת התעוררו כמה מגדולי ישראל לתקן שלא כל אחד ימכור את חמצו בעצמו, אלא רב העיר ימכור את החמץ של כל בני העיר במרוכז, וכך יובטח שהמכירה תיעשה כדת וכהלכה. כדי שרב העיר יוכל למכור את החמץ של כל תושבי העיר, תושבי העיר מינו אותו לשליח, והרב מכר את החמץ בשליחותם³. כמה חכמים פקפקו על מכירה מרוכזת זו⁴, וטענו שצורה זו של מכירה פוגעת בגמירת הדעת של הגוי, כיוון שהחמץ שהגוי קונה מפוזר אצל אנשים רבים, והטרחה לקבץ את החמץ עולה על שוויו, ועוד, שהגוי אינו יודע אלו סוגי חמץ הוא קונה ומהי כמותם⁵. אך דרך זו התקבלה על ידי גדולי ישראל, וכך נוהגים היום בכל מכירות החמץ⁶. 

על אף הפקפוקים השונים שהועלו כנגד מכירת החמץ, גדולי ישראל חיזקו וביססו אותה, מתוך ידיעה שהמכירה מצילה יהודים רבים ממעבר על איסור 'בל יראה' בפסח⁷. בחלוף השנים, מכירת חמץ התקבלה בכל תפוצות ישראל, ואין לערער על תוקפהּ, כיוון שהיא נוסדה על ידי גדולי ישראל ונהגו בה דורות רבים⁸.

כדי שהמכירה תחול, יש להבין את משמעותה, ולכן נבאר את סדר מעשה המכירה. 

בעל החמץ חותם על כתב הרשאה, שבו הוא ממנה את הרב לשליח שימכור את החמץ שבבעלותו לגוי וישכיר לו את מקום החמץ. השכרת המקום נדרשת, כיוון שכמבואר לעיל, יש להוציא מרשות היהודי את החמץ שמוכרים, והשכרת המקום לגוי נחשבת כהעברת החמץ לרשות הגוי. בעבר היו שנהגו למכור את מקום החמץ לגוי, אך בארץ ישראל אין מוכרים את מקום החמץ לגוי אלא משכירים לו אותו, כיוון שאסור למכור לגוי בית בארץ ישראל¹. 

כדי לחזק את המינוי של הרב לשליח, נוהגים לעשות על כך קניין, כלומר לקחת כלי ששייך לרב, כגון עט, להגביה אותו, ולבטא בכך שמינוי השליחות הוא מינוי גמור. יש לשים לב שבקניין זה אין מקנים לרב את החמץ, אלא רק נותנים תוקף למינויו לשליח שימכור את החמץ לגוי². 

ניתן למנות את הרב לשליח בטלפון³, במייל, על ידי רישום באתר אינטרנט, ובכל אמצעי טכנולוגי אחר⁴. אך אין לנהוג כן אלא בשעת הדחק, כיוון שכאמור לעיל, לכתחילה יש לעשות קניין בשעה שממנים את הרב לשליח מכירת החמץ, ובכך להדגיש שהמינוי והמכירה הם רציניים⁵.

רבים נוהגים לשלם לרב סכום כסף, שכר עבור טרחתו במכירת החמץ, ויש לכך יתרון הלכתי, שכן בכך הרב נחשב לפועל של בעל החמץ, וזה מחזק את תוקף המכירה. בדרך כלל, הרב מעביר סכום זה לקמחא דפסחא⁶.

בשטר ההרשאה, מציינים את המקום שהחמץ נמצא בו, וכן את מספר הטלפון של בעל החמץ, כדי שהגוי יוכל לממש את בעלותו ולקחת את החמץ, אם ירצה בכך⁷. 

בשעה שאדם חותם על שטר ההרשאה, עליו לדעת שמכירת חמץ היא מכירה גמורה, ומשעה שהרב מוכר את החמץ לגוי, החמץ שייך לגוי לכל דבר ועניין. ואם יבוא הגוי לקחת את החמץ, חובה לאפשר לו זאת. ואף שאחרי הפסח, קונים מהגוי את החמץ בחזרה, כל עוד לא קנו ממנו את החמץ, הוא שייך לגוי, והוא רשאי ליטלו ולעשות בו כרצונו⁸. 

בערב פסח, מעט לפני זמן איסור חמץ, הרב מוכר את החמץ לגוי, ומשכיר לו את מקומו. הגוי משלם סכום מסוים בתור מקדמה, ובכך הוא קונה את החמץ ושוכר את מקומו, ויתרת התשלום נזקפת בתור הלוואה שעל הגוי לפורעהּ לאחר הפסח. מלבד קניין בכסף, נוהגים להקנות את החמץ בקניינים נוספים, כיוון שיש מחלוקת באיזה קניין גוי קונה, וכדי לצאת ידי כולם, עושים כמה קניינים⁹. וכן הרב מעמיד 'עָרֵב קבלן', המתחייב לפרוע את חובו של הגוי אם הגוי לא יוכל לפרוע את החוב בעצמו¹⁰.

במוצאי שביעי של פסח, הרב קונה מהגוי את החמץ בחזרה, במחיר גבוה יותר מהמחיר שנקבע בערב פסח, כדי שהגוי ירוויח מהעסקה, ובזה החמץ חוזר לבעליו¹¹.

יש להניח את החמץ שמוכרים לגוי בארון, ולסגור את דלתותיו בצורה כזו שלא יפתחו אותן בטעות, כגון על ידי קשירת הדלתות או הדבקתן בדבק; ולא די להדביק על הארון שלט שכתוב עליו 'חמץ'¹. אפשר גם להניח את החמץ באחד המדפים בארון, ולחסום את חזית המדף בצורה שלא תהיה גישה אליו, ולא יטעו ויוציאו מהמדף דברים².

אף שעיקר ההלכה היא שמכירת החמץ תקפה מבחינה הלכתית, עדיף להדר ולהימנע ממכירת חמץ גמור בה, כיוון שיש בה כמה פקפוקים¹. לדוגמה: מעיקר הדין, יש למסור את המפתח של החדר שהחמץ נמצא בו לגוי, והיום אין מקפידים על כך, ומסתפקים במסירת פרטי התקשרות שיאפשרו לגוי ליצור קשר ולבקש שימסרו לו את החמץ². וכן יש סוברים שהשכרת מקום החמץ יכולה לשמש תחליף להוצאת החמץ מרשות המוכר רק בשעת הדחק, והיום סומכים על כך גם שלא בשעת הדחק³. ועוד, ישנם ראשונים הסוברים שאסור למכור חמץ מדי שנה על דעת לקנותו לאחר הפסח, ואף שהשלחן ערוך לא פסק כדעה זו, טוב להחמיר ולחשוש לה⁴. לכן, לכתחילה נכון להשתדל להימנע ממכירת חמץ גמור, ולמכור במכירה רק מוצרים שיש ספק אם יש בהם חמץ, ואין רוצים לאבד אותם בחינם⁵. ובוודאי שאין למכור חמץ כאשר מטרת המכירה היא שיהיה לאדם חמץ מוכן מיד בצאת החג⁶. 

אנשים שההידור להימנע ממכירת חמץ גמור יגרום להם הפסד מרובה, אינם צריכים להדר ולהימנע ממכירת חמץ גמור⁷. במיוחד בעלי חנויות אינם צריכים להדר בזה, שכן מכירתם היא מכירה גמורה. זאת כיוון שמטרתם של בעלי חנויות היא למכור את סחורתם, והם ישמחו שהגוי יקנה את החמץ מהם⁸.

כאשר בודקים אם מוצר מסוים עשוי מחמץ כדי לדעת אם אפשר למוכרו או שיש לבערו, יש לשים לב לכך שכאמור, גם אם ברשימת הרכיבים לא מצוין שיש בו דגנים, המוצר עלול להכיל חמץ, כיוון שישנם רכיבים שפעמים שהם עשויים מדגן. כדי לדעת אם יש חמץ במוצר כלשהו, ניתן להיעזר ברשימות שמפרסמים גופי כשרות שונים, ובהן מפורטים מוצרים רבים ומצוין לגבי כל אחד מהם אם הוא חמץ גמור, שרצוי לבערו ולא למוכרו, או שיש בו רק חשש חמץ, ואפשר למוכרו, או שאין בו חשש חמץ ודי להצניעו¹.

בזמננו נוהגים לשטוף את החיטים לפני טחינתן. בדרך כלל החיטים אינן מחמיצות מחמת שטיפה זו, אך יש חשש שהן תחמצנה. לכן אין להשהות בפסח קמח בבית, ויש למוכרו במכירת חמץ. וגם הנוהגים שלא למכור חמץ גמור במכירת חמץ יכולים למכור קמח, כיוון שהחשש שהחיטים החמיצו לפני טחינתן הוא חשש רחוק¹.

אין צורך לכלול במכירה את כלי החמץ, וגם לא כדאי לעשות כן, כיוון שלדעת פוסקים רבים, אם מוכרים את כלי החמץ לגוי, יש להטבילם במקווה לאחר הפסח. זאת משום שלאחר הפסח קונים את הכלים בחזרה מהגוי, והדין הוא שכלי אכילה ממתכת או מזכוכית שנקנו מגוי, צריכים טבילה¹. לכן יש לנקות את הכלים שלא יהיה בהם חמץ, ולהצניע אותם במקום שבו אין חשש שיבואו להשתמש בהם בפסח². ואפשר להניחם בארון, ולקשור את דלת הארון או להדביק אותה, שלא יפתחו אותה ויוציאו כלים מהארון בטעות³. 

מניות בחברות שיש בבעלותן חמץ, יש למוכרן במכירת חמץ⁴.

טוב שכל אדם ישתתף במכירת חמץ⁵, כיוון שישנם מוצרים שקשה לדעת אם יש בהם חמץ, ואין לאבד אותם בחינם⁶, כמו כן אפשר שנשאר אצל האדם חמץ והוא לא נתן דעתו עליו, ועל ידי המכירה החמץ יֵצֵא מרשותו⁷.