הפקרת החמץ

עד סוף זמן ביעור חמץ, ניתן גם להפקיר את החמץ ולזרוק אותו לפח ציבורי, שנאמר: "לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ"¹, ופירשו חכמים שהכוונה במילה "לך" היא לחמץ שלך, אבל חמץ שאינו שייך לאדם, אין הוא מתחייב בביעורו². ראוי שלא להפקיר את כל החמץ אלא להשאיר לפחות כזית חמץ, כדי לקיים בו את מצוות הביעור בשרפה³. כאשר משליכים את החמץ לפח, אין לזורקו בו ישירות, שכן יש בזה בזיון לאוכל, אלא יש לעוטפו בשקית קודם לכן⁴. 

לאחר שעבר זמן ביעור חמץ, לא ניתן להיפטר מחובת הביעור על ידי הפקרת החמץ, משום שהחמץ כבר נאסר בהנאה ויצא מרשותו של האדם; ולמרות זאת ציוותה התורה לבערו, לכן יש לבער את החמץ ממש, על ידי כילויו⁵.