כמבואר לעיל, הצטווינו במצוות עשה לבער את השאור והחמץ שברשותנו, כמו שנאמר: "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם"1. מצווה זו חלה בי"ד בניסן בחצות היום2. מדין תורה, אפשר לבער את החמץ מיד בתחילת השעה השביעית, אך מדברי חכמים, צריך להשבית את החמץ עד סוף השעה החמישית. זאת כדי להרחיק את האדם מן העברה, וכדי להספיק לבטל את החמץ לפני שהחמץ נאסר בהנאה, שכן כאשר הוא נאסר בהנאה, הוא אינו ברשותו של האדם, ולא ניתן עוד לבטלו3.
נחלקו תנאים כיצד יש לבער את החמץ. לדעת רבי יהודה, יש לבער את החמץ דווקא בשרפה, ולדעת חכמים, ניתן לבער את החמץ בכל דרך שהיא, כגון לפורר את החמץ לפירורים קטנים ולפזר אותם ברוח, לזרוק את החמץ לים, להטיל את החמץ לשירותים או לשפוך עליו חומרים כימיים חריפים1. ההלכה היא כדעת חכמים, אך נהגו לחשוש לדעת רבי יהודה ולבער את החמץ בשרפה. כאשר יש קושי לבער את החמץ בשרפה, אפשר להשבית את החמץ בכל דרך שהיא2. כאשר פוגמים את החמץ או שורפים אותו, יש להביאו למצב שלא יהיה ראוי למאכל כלב3.
יש המהדרים להשתמש בענפי הלולב והערבות שנותרו מסוכות והתייבשו, כחומר בערה לשרפת החמץ, משום שכבוד הוא לחפץ שנעשתה בו מצווה אחת, שתיעשה בו עוד מצווה4.
עד סוף זמן ביעור חמץ, ניתן גם להפקיר את החמץ ולזרוק אותו לפח ציבורי, שנאמר: "לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ"1, ופירשו חכמים שהכוונה במילה "לך" היא לחמץ שלך, אבל חמץ שאינו שייך לאדם, אין הוא מתחייב בביעורו2. ראוי שלא להפקיר את כל החמץ אלא להשאיר לפחות כזית חמץ, כדי לקיים בו את מצוות הביעור בשרפה3. כאשר משליכים את החמץ לפח, אין לזורקו בו ישירות, שכן יש בזה בזיון לאוכל, אלא יש לעוטפו בשקית קודם לכן4.
לאחר שעבר זמן ביעור חמץ, לא ניתן להיפטר מחובת הביעור על ידי הפקרת החמץ, משום שהחמץ כבר נאסר בהנאה ויצא מרשותו של האדם; ולמרות זאת ציוותה התורה לבערו, לכן יש לבער את החמץ ממש, על ידי כילויו5.
אדם שאין ברשותו חמץ, יש סוברים שכדי לקיים את מצוות "תשביתו", עליו להשיג כזית חמץ ולבער אותו. ואם לא ישיג חמץ לבער אותו, אין בידו כל עוון, אבל לא יזכה לקיים את מצוות "תשביתו", המתקיימת על ידי ביעור החמץ בפועל1. ויש חולקים וסוברים שעיקרה של מצוות "תשביתו" הוא שלא יהיה ברשותו של אדם חמץ בשעה השישית של יום י"ד בניסן, וכל אדם שאין ברשותו חמץ בשעה זו, מקיים את המצווה2. הרוצה לצאת ידי כולם, ידאג שיהיה ברשותו כזית חמץ, ויבער אותו.
לאחר ביעור החמץ, מבטלים שוב את החמץ, שמא נשאר באיזה מקום חמץ שלא נכלל בביטול שלאחר בדיקת החמץ, כגון החמץ שהושאר לסעודת הבוקר. בביטול זה, מבטלים את כל החמץ שאולי נמצא ברשותנו, בין אם ראינו אותו ובין אם לא ראינו אותו. זהו נוסח הביטול: "כל חמירא דאיכא ברשותי, דחמיתֵיה ודלא חמיתֵיה, דבערתֵיה ודלא בערתֵיה, לבטיל ולהוי (הפקר1) כעפרא דארעא"2. תרגומו של נוסח זה הוא: 'כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שבערתיו ושלא בערתיו, יבטל ויהא (הפקר) כעפר הארץ'. אין צורך לבטל את החמץ שנשרף, ומה שכוללים בביטול גם את החמץ המבוער, הכוונה היא לחמץ שאולי לא נשרף כראוי, או לחמץ שנמכר לגוי ואולי המכירה לא נעשתה כראוי, או לחמץ שנמצא במקומות שקשה להוציאו משם, שדינו כמבוער, אך יש לבטלו3. יש הנוהגים לומר את נוסח הביטול שלוש פעמים, כדי לחזק את הדבר4.
יציאת מצרים - "יסוד ושורש הכול"
פרק ג - דיני ביעור חמץ וביטולו
