תערובת חמץ שאינה ראויה לאכילת אדם

כמבואר לעיל, חמץ שנפגם לפני פסח עד כדי כך שאינו ראוי לאכילת כלב, אינו נחשב חמץ ומותר להשהות אותו בבית וליהנות ממנו. חמוּר ממנו הוא חמץ שאינו ראוי לאכילת אדם (אך ראוי לאכילת כלב), שהוא אסור באכילה ובהנאה, וחובה לבערו¹. עם זאת הקלו בו חכמים ואמרו שהאיסור ליהנות מחמץ זה הוא רק כאשר החמץ עומד בפני עצמו, אך אם החמץ התערב בדבר אחר והתערובת אינה ראויה לאכילת אדם, אין חובה לבערו והתערובת מותרת בהנאה בפסח².

כדי להבין מדוע הקלו חכמים והתירו ליהנות מתערובת חמץ שאינה ראויה לאכילת אדם, יש להקדים ולציין שבדרך כלל, איסור אכילה או איסור הנאה מדבר מאכל פוקעים כאשר המאכל אינו ראוי לאכילת אדם. לדוגמה: בשר נבלה שנפסד ואינו ראוי לאכילה, מותר באכילה מהתורה; וכך גם איסורי אכילה אחרים³. אמנם בחמץ החמירו חכמים, ואסרוהו אף כאשר אינו ראוי לאכילת אדם. המקור שממנו למדו חכמים שיש להחמיר בחמץ הוא הפסוק: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם"⁴. 'שאור' הוא חמץ שהחמיץ מאוד, ומשתמשים בו להחמיץ עיסות אחרות, ואף שהוא עצמו אינו ראוי לאכילה, התורה אסרה להשהות אותו בבית, כיוון שמשתמשים בו להחמיץ עיסות אחרות⁵. מכך למדו חכמים שגם חמץ שאינו ראוי לאכילה, אסור בהנאה כל עוד הוא ראוי להחמיץ בו עיסות אחרות, אך אם אינו ראוי להחמיץ בו עיסות אחרות, הוא מותר בהנאה. לכן תערובת חמץ שאינה ראויה לאכילת אדם מותרת בהנאה, כיוון שהיא אינה ראויה להחמיץ עיסות אחרות⁶. 

אף שכאמור, אין חובה לבער תערובת חמץ שאינה ראויה לאכילה, ומותר גם ליהנות ממנה, אסור לאוכלה, כיוון שאדם האוכל תערובת זו מחשיב אותה לאוכל, ולגביו היא נחשבת תערובת הראויה לאכילה⁷.