פרק ג - אלו מוצרים צריכים כשרות לפסח

לקראת חג הפסח, מוצרים רבים המשווקים במרכולים נושאים חותמת המציינת שהם כשרים לפסח. וזאת לא רק במוצרים שאוכלים אותם, אלא גם במוצרים שאין אוכלים אותם, כחומרי ניקוי, כלים חד פעמיים, סבונים ומוצרי קוסמטיקה. ברור הדבר שמוצרים שאוכלים אותם צריכים להיות כשרים לפסח, אך מוצרים שאין אוכלים אותם, יש מהם שאינם צריכים כשרות לפסח, אף שחמץ בפסח אסור בהנאה.

חמץ שנפגם לפני פסח, עד כדי כך שהוא אינו ראוי לאכילת כלב, אינו נחשב יותר חמץ אלא הרי הוא כעפר, ומותר להשהותו בבית בפסח וליהנות ממנו¹. לדוגמה: דיו שהתבשל עם שֵכר שֹעוֹרים לפני פסח, מותר להשהותו בבית ולכתוב בו בפסח, כיוון שהוא נפסל מאכילת כלב לפני פסח². מן התורה, דיו זה גם מותר באכילה, כיוון שהוא נחשב כעפר, אך חכמים אסרו לאוכלו, כיוון שמי שאוכלו בכוונה, מחשיב אותו לאוכל, ולגביו הוא נחשב לאוכל³.

מהלכה זו לומדים שאין צורך בהכשר לפסח לחומרי ניקוי, אבקת כביסה, משחת נעליים וכיוצא בזה, כיוון שאף אם מעורב בהם חמץ, הוא אינו ראוי לאכילת כלב ונחשב כעפר¹. גם נוזל לשטיפת כלים אינו צריך הכשר לפסח, כיוון שגם הוא אינו ראוי לאכילת כלב. ואף אם יישאר על הכלי ששטפו אותו מעט נוזל והוא ייאכל בטעות, אין בכך כלום. זאת כיוון שהאיסור לאכול חמץ שנפסל מאכילת כלב הוא רק כאשר האדם אוכל אותו בכוונה, ואז הוא נחשב לו לאוכל, אך לא כאשר האדם אוכל אותו בלא כוונה².

אף שחומרי ניקוי אינם צריכים כשרות לפסח, יש סוברים שמוצרים שסכים בהם את הגוף, כסבון ושמפו, צריכים כשרות לפסח אף שאינם ראויים לאכילת כלב. המקור לסברתם היא ההלכה שנאמרה לגבי עינויי יום כיפור, ש'סיכה כשתייה', כלומר כשם שאסור לשתות ביום כיפור, כך גם אסור לסוך את הגוף ביום כיפור¹. על סמך הלכה זו חידשו כמה פוסקים שאין לסוך את הגוף בחמץ שנפסל מאכילת כלב, כשם שאסור לשתות חמץ שנפסל מאכילת כלב². רוב הפוסקים חולקים על כך, וסוברים שמוצרי סיכה שאינם ראויים לאכילת כלב, אינם צריכים כשרות לפסח, ושני טעמים לכך. טעם ראשון הוא שאנו פוסקים כדעה שדין 'סיכה כשתייה' נאמר רק בנוגע לעינויי יום הכיפורים, ולא בכל איסורי תורה. וטעם שני הוא שגם לסוברים שדין 'סיכה כשתייה' נאמר בנוגע לכל דיני תורה, בכל זאת אין איסור לסוך את הגוף בחמץ שאינו ראוי לאכילת כלב. זאת כיוון שאדם שאוכל או שותה חמץ שאינו ראוי לאכילת כלב, מגלה בכך שהחמץ נחשב לו לאוכל או לשתייה, ועל כן הוא נאסר; אבל הסך את גופו בחמץ שאינו ראוי לאכילת כלב, אינו מגלה בכך שהוא מחשיב את החמץ לאוכל, שכן ההרגל הוא לסוך את הגוף בחומרים שאינם אוכל. לכן סבון, שמפו, מרכך שֵֹער, מוצרי קוסמטיקה ושאר מוצרים שסכים בהם את הגוף, אינם צריכים כשרות מיוחדת לפסח³. אך ישראל קדושים הם, ונהגו להחמיר ולקנות מוצרי סיכה מושגחים, שאין בהם חשש חמץ, וכן ראוי לנהוג כאשר אין זה כרוך בטרחה או בהוצאה כספית מיוחדת⁴.

משחת שיניים שיש בה מרכיבי חמץ והיא ראויה למאכל כלב, אסורה בשימוש בפסח¹. אך משחת שיניים שאינה ראויה למאכל כלב, מותרת בשימוש בפסח². ואף שתוך כדי צחצוח השיניים, אדם עלול לבלוע מעט מהמשחה, אין בכך חשש, כיוון שהאיסור לאכול חמץ שנפסל מאכילת כלב הוא רק כאשר אדם אוכל אותו בכוונה, ואז הוא מחשיבו לאוכל, אך לא כאשר הוא אוכל אותו בלא כוונה³. ויש מחמירים שלא להשתמש במשחת שיניים בלי הכשר לפסח, אף שאינה ראויה לאכילת כלב⁴, כיוון שלפעמים לאחר צחצוח השיניים נשארת מעט משחה בפה, ואדם מתכוון לבלוע אותה בכוונה⁵. למעשה יש להימנע משימוש במשחת שיניים ללא הכשר לפסח⁶, הן משום שראוי לחשוש לדעה המחמירה, והן משום שלפעמים מוסיפים למשחות השיניים חומרים שתכליתם להשאיר טעם נעים בפה, וקשה לדעת אם המשחה ראויה למאכל כלב או שאינה ראויה⁷. וכן יש להימנע משימוש בשפתון ללא הכשר לפסח⁸, כיוון שגם שפתון עלול להיות ראוי לאכילה⁹.

מותר להשתמש בכלים חד פעמיים העשויים מנייר, אף אם אין עליהם הכשר לפסח¹. ואף שבייצור הכלים משתמשים בעמילן כדי להדביק את סיבי הנייר, ופעמים שמפיקים את העמילן מחיטה, מותר להשתמש בָּכֵּלִים, כיוון שהעמילן מעורב בחומרים אחרים, והוא נפסל מאכילת כלב². וכן בדרך כלל משתמשים בארץ בעמילן המופק מתירס או מתפוחי אדמה, כיוון שעמילן זה זול יותר מעמילן המופק מחיטה³. ויש מחמירים ונמנעים משימוש בכלים חד פעמיים העשויים מנייר, מחשש שיש בהם עמילן המופק מחיטה, והוא ייתן טעם באוכל⁴, ואף שהעמילן אינו ראוי לאכילת כלב, אפשר שהטעם היוצא ממנו למאכל, ראוי לאכילת כלב⁵. 

כלים חד פעמיים העשויים מפלסטיק, לדעת כולם מותרים בשימוש גם אם אין להם הכשר לפסח, כיוון שאין בהם כל חשש חמץ⁶.

ישנן תרופות שנותנים בהן חומרי טעם, כדי להקל על בליעתן. הדבר מצוי בתרופות המיועדות לילדים, שבליעת תרופה מרה קשה להם. אם בתרופות אלו מעורב חמץ, אסור להשתמש בהן בפסח, כיוון שהן ראויות לאכילה¹, ויש לבערן או למוכרן לגוי לפני הפסח². ניתן לברר אם תרופה מכילה חמץ ברשימות שמפרסמים שירותי הבריאות ונותני הכשרות, ובהן מצוין בנוגע לכל תרופה אם יש בה חמץ.

תרופות מרות שאינן ראויות לאכילת כלב ומכילות חמץ, מותרות בשימוש בפסח¹. ואף שאסור לאכול חמץ שנפסל מאכילת כלב, השימוש בתרופות אלו מותר, ושני טעמים לכך - טעם אחד מוסכם, וטעם אחר שנוי במחלוקת. הטעם המוסכם הוא שהאיסור לאכול תרופה מרה שיש בה חמץ הוא איסור דרבנן, וחכמים התירו איסור זה לצורך חולה². והטעם השנוי במחלוקת, הוא שהסיבה שנאסרה אכילת חמץ שאינו ראוי לאכילת כלב היא שהאוכל אותו מגלה בכך שהוא מחשיב את החמץ לאוכל; אבל הבולע תרופה מרה שיש בה חמץ, אינו מגלה בזה שהוא מחשיב את החמץ לאוכל, שכן אדם בולע לצורך בריאותו גם דברים מאוסים שאינם אוכל³.

ההבדל להלכה בין שני הטעמים הללו הוא בנוגע לשאלה האם ההיתר להשתמש בתרופות מרות נאמר רק לגבי חולה, או גם לגבי אדם שיש לו כאבים קלים. לפי הטעם הראשון, שחכמים התירו את האיסור לצורך חולה, ההיתר נאמר רק לגבי חולה, אך לפי הטעם השני, ההיתר שייך בכל אדם שזקוק לתרופה, גם אם אינו חולה אלא סובל מכאבים קלים⁴. 

למעשה, יש לחשוש לדעת הסוברים שבנטילת תרופה אדם מחשיב את התרופה לאוכל, ולכן רק במצב של חולי, מותר ליטול תרופה מרה שמעורב בה חמץ⁵. במה דברים אמורים? בתרופה שידוע שיש בה חמץ, אך תרופה מרה שלא ידוע אם יש בה חמץ, מותרת בשימוש גם לאדם שיש לו כאבים קלים, כיוון שניתן לסמוך על כך שברוב רובן של התרופות - המיוצרות בארץ⁶ - אין מעורב חמץ⁷. 

גם חולה שרשאי להשתמש בתרופה מרה, טוב שישתדל להשיג תרופה חלופית שאין בה חמץ⁸, אך ייוועץ קודם לכן ברופא, לוודא שהתרופה החלופית מתאימה לו, כדי שלא יגיע חלילה לידי סכנה⁹. וחלילה לחולה להחמיר על עצמו ולהפסיק לקחת את התרופות הנחוצות לו במשך הפסח, ובפרט במקום שיש חשש שיגיע על ידי זה לספק סכנה, אף אם הוא חשש קטן ביותר¹⁰. 

תרופות לשימוש חיצוני כזריקות, טיפות אוזניים ומשחות רפואיות, אינן צריכות הכשר לפסח, כיוון שאינן ראויות למאכל כלב ואינן נאכלות¹².

כמבואר לעיל, חמץ שנפגם לפני פסח עד כדי כך שאינו ראוי לאכילת כלב, אינו נחשב חמץ ומותר להשהות אותו בבית וליהנות ממנו. חמוּר ממנו הוא חמץ שאינו ראוי לאכילת אדם (אך ראוי לאכילת כלב), שהוא אסור באכילה ובהנאה, וחובה לבערו¹. עם זאת הקלו בו חכמים ואמרו שהאיסור ליהנות מחמץ זה הוא רק כאשר החמץ עומד בפני עצמו, אך אם החמץ התערב בדבר אחר והתערובת אינה ראויה לאכילת אדם, אין חובה לבערו והתערובת מותרת בהנאה בפסח².

כדי להבין מדוע הקלו חכמים והתירו ליהנות מתערובת חמץ שאינה ראויה לאכילת אדם, יש להקדים ולציין שבדרך כלל, איסור אכילה או איסור הנאה מדבר מאכל פוקעים כאשר המאכל אינו ראוי לאכילת אדם. לדוגמה: בשר נבלה שנפסד ואינו ראוי לאכילה, מותר באכילה מהתורה; וכך גם איסורי אכילה אחרים³. אמנם בחמץ החמירו חכמים, ואסרוהו אף כאשר אינו ראוי לאכילת אדם. המקור שממנו למדו חכמים שיש להחמיר בחמץ הוא הפסוק: "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם"⁴. 'שאור' הוא חמץ שהחמיץ מאוד, ומשתמשים בו להחמיץ עיסות אחרות, ואף שהוא עצמו אינו ראוי לאכילה, התורה אסרה להשהות אותו בבית, כיוון שמשתמשים בו להחמיץ עיסות אחרות⁵. מכך למדו חכמים שגם חמץ שאינו ראוי לאכילה, אסור בהנאה כל עוד הוא ראוי להחמיץ בו עיסות אחרות, אך אם אינו ראוי להחמיץ בו עיסות אחרות, הוא מותר בהנאה. לכן תערובת חמץ שאינה ראויה לאכילת אדם מותרת בהנאה, כיוון שהיא אינה ראויה להחמיץ עיסות אחרות⁶. 

אף שכאמור, אין חובה לבער תערובת חמץ שאינה ראויה לאכילה, ומותר גם ליהנות ממנה, אסור לאוכלה, כיוון שאדם האוכל תערובת זו מחשיב אותה לאוכל, ולגביו היא נחשבת תערובת הראויה לאכילה⁷.

מדין זה למדים שמותר להאכיל בעלי חיים במזון שמעורב בו מעט חמץ שאינו ניכר, אם ידוע שהמזון אינו ראוי למאכל אדם¹. אך יש לדעת שישנם סוגי מזון המיועדים לבעלי חיים וראויים גם לאדם. סוגי מזון אלו אסורים בהנאה, ויש לבערם או למכור אותם לגוי לפני פסח. לדוגמה: בימינו מזון כלבים מתועש עשוי ברמה גבוהה, וסוגים שונים ממנו ראויים למאכל אדם². לעומת זאת, מזון לדגים שריחו רע, בדרך כלל אינו ראוי למאכל אדם³. 

ההיתר ליהנות מתערובת חמץ שאינה ראויה למאכל אדם הוא רק כאשר החמץ מעורב היטב במאכל ואינו ניכר, אבל אם חתיכות החמץ ניכרות בתערובת, אסור ליהנות ממנה ויש לבערה. לכן, מזון לציפורים שעשוי ברובו מקטניות אך מעורבים בו מעט גרגירי חיטה שהחמיצו - אסור בהנאה ויש לבערו⁴.