סוף זמן אכילת חמץ, הנאה ממנו וחובת ביעורו, מדרבנן

כמבואר לעיל, הזמן שחלים בו הציוויים הנוגעים לחמץ מהתורה הוא חצות היום, דהיינו בתחילת השעה השביעית של היום, אלא שחכמים הקדימו את סוף זמני חובת ביעור החמץ, אכילתו וההנאה ממנו. את איסור ההנאה מהחמץ, הם הקדימו בשעה אחת, ואסרו ליהנות מהחמץ כבר מתחילת השעה השישית. את איסור האכילה, שהוא חמור יותר, הם הקדימו בשעתיים, ואסרו לאכול חמץ מתחילת השעה החמישית. ואת החובה לבער חמץ, הקדימו חכמים בשעה אחת, וחייבו לבער את החמץ לא יאוחר מתחילת השעה השישית של היום. בפועל, יש לבער את החמץ לפני תחילת השעה השישית, מכיוון שלאחר הביעור יש לבטל את החמץ, ומתחילת השעה השישית, החמץ אסור בהנאה מדברי חכמים והוא אינו ברשותו של האדם, ואי אפשר יותר לבטלו¹.