פרק ב - סוף זמן אכילת חמץ, הנאה ממנו וחובת ביעורו

מהתורה, הציוויים הנוגעים לחמץ מתחילים בחצות היום של ערב פסח, שזהו הזמן שאפשר להתחיל להקריב את קרבן פסח. בשעה זו, אדם חייב לבער את החמץ שיש ברשותו¹, ומשעה זו אסור לאדם להשהות אצלו חמץ, לאכול חמץ או ליהנות ממנו בכל דרך שהיא, כגון לתתו לכלב או למוכרו לגוי². מחשש שאדם לא ידע את השעה המדויקת של חצות היום, וייכשל באיסור חלילה, הקדימו חכמים את זמן החובה לבער את החמץ, וכן את זמני איסור האכילה ואיסור ההנאה מהחמץ.

חכמים ציינו את הזמנים שבהם חל איסור חמץ בשעות. השעות שחז"ל השתמשו בהן מכונות 'שעות זמניות', ויש שני הבדלים ביניהן לבין השעות בשעוננו - הבדל אחד הוא בזמן שבו מתחילה ספירת השעות, והבדל שני הוא באורך השעות.

ספירת השעות בשעונים שלנו מתחילה בחצות הלילה - השעה הראשונה אחר חצות היא שעה אחת, השעה השנייה היא שעה שתיים, וכן הלאה. לעומת זאת, בשעות הזמניות שהשתמשו בהן חז"ל, ספירת השעות מתחילה בתחילת היום - השעה הראשונה מתחילת היום היא שעה אחת, השעה השנייה מתחילת היום היא שעה שתיים, וכן הלאה. לדוגמה, אדם שקם בתחילת היום, קם בערך בשעה שש לפי שעוננו, ואילו לפי השעון של חז"ל, הוא קם בתחילת השעה הראשונה. אם כן לדוגמה, כשחכמים אומרים שאיסור אכילת חמץ מתחיל בתחילת השעה החמישית, אין הכוונה לשעה חמש אחר הצהריים, אלא לתחילת השעה החמישית מתחילת היום. 

ההבדל השני בין השעות בשעוננו לשעות הזמניות הוא באורכן. בשעון שלנו, משך כל שעה הוא שישים דקות. שיעור זה קבוע, ואינו מושפע מעונות השנה. בשעות הזמניות, משך כל שעה הוא אחד חלקי שתים עשרה מהיום, כלומר, מודדים את משך היום מתחילתו עד סופו, מחלקים זמן זה בשתיים עשרה, וכל חלק הוא שעה. דרך מדידה זו מביאה לכך שמשך הזמן של כל שעה זמנית משתנה לפי עונות השנה, מכיוון שבחורף הימים קצרים, ובקיץ הימים ארוכים. לדוגמה, בארץ ישראל, בשיא החורף, יש בערך עשר שעות מתחילת היום ועד סופו. עשר שעות הן שש מאות דקות, וכל שעה זמנית היא אחת חלקי שתים עשרה מזה, כלומר כחמישים דקות. לעומת זאת, בשיא הקיץ, אורך היום הוא בערך ארבע עשרה שעות. ארבע עשרה שעות הן שמונה מאות וארבעים דקות, וכל שעה זמנית היא אחת חלקי שתיים עשרה מזה, כלומר כשבעים דקות. 

אם כן, אם רוצים לדעת לפי חישוב זה מתי מסתיימת השעה החמישית הזמנית ביום, יש לדעת מתי מתחיל היום, ולהוסיף לזמן זה חמש שעות זמניות, דהיינו כמאתיים וחמישים דקות בשיא החורף, וכשלוש מאות וחמישים דקות בשיא הקיץ. הזמן שיתקבל הוא הזמן שבו מסתיימת השעה הזמנית החמישית¹.

כמבואר לעיל, הזמן שחלים בו הציוויים הנוגעים לחמץ מהתורה הוא חצות היום, דהיינו בתחילת השעה השביעית של היום, אלא שחכמים הקדימו את סוף זמני חובת ביעור החמץ, אכילתו וההנאה ממנו. את איסור ההנאה מהחמץ, הם הקדימו בשעה אחת, ואסרו ליהנות מהחמץ כבר מתחילת השעה השישית. את איסור האכילה, שהוא חמור יותר, הם הקדימו בשעתיים, ואסרו לאכול חמץ מתחילת השעה החמישית. ואת החובה לבער חמץ, הקדימו חכמים בשעה אחת, וחייבו לבער את החמץ לא יאוחר מתחילת השעה השישית של היום. בפועל, יש לבער את החמץ לפני תחילת השעה השישית, מכיוון שלאחר הביעור יש לבטל את החמץ, ומתחילת השעה השישית, החמץ אסור בהנאה מדברי חכמים והוא אינו ברשותו של האדם, ואי אפשר יותר לבטלו¹.

יש לנקות ולשטוף את הפה משיירי החמץ, עד סוף זמן אכילת חמץ¹. הלכה זו מובאת בספר בן איש חי, ומסופר שם מעשה הנוגע אליה: "מעשה באחד שהיה נזהר הרבה בשמירת המצה ובכל הלכות פסח. והנה בליל פסח, אחר שישן, חלם שאמר לו אדם אחד אוי לך, שאכלת חמץ בפסח! ויקץ ויתמרמר מאד, ויבך בכי גדול, וירדם מתוך בכייתו, ויחלום והנה איש מדבר עמו, ואומר לו זה החמץ שאכלת, הוא שנשאר בין השיניים פירור קטן חמץ מהאכילה שאכלת בערב פסח בבוקר, ובעת שאכלת ולעסת את המצה בליל הסדר, נפרד אותו פירור מבין שינייך ונדבק במצה, ואכלת אותו עם המצה. על כן כמה וכמה צריך האדם לשום לבו בדבר זה ולהיזהר בניקוי שיניו היטב"².