מאכל שהתבשל בכלי חמץ

משנ"ב תמב א. דין זה נקרא בלשון הפוסקים נ"ט בר נ"ט, כלומר: נותן טעם בר (בן) נותן טעם, ומובנו שהטעם אינו ניתן ישירות ממאכל למאכל, אלא האוכל נתן טעם בכלי, והכלי נתן טעם באוכל. הפוסקים נחלקו אם טעם קלוש מחשיב את התבשיל לתבשיל של חמץ, וההלכה היא שלעניין חובת הביעור, נוקטים כדעה המקלה, שטעם קלוש אינו מחייב לבער את התבשיל (עיין שו"ע הרב תמב ח). ועיין משנ"ב סימן תמב ס"ק א, וכף החיים תמז קלו, ושמ"ש ומגן חלק א סימן טו, שלעניין איסור אכילת חמץ, חוששים לדעה המחמירה, ואסור לאכול בפסח תבשיל שהתבשל בכלי חמץ וקיבל טעם קלוש, ועיין משנ"ב תמז נח, שאם התבשיל בושל בכלי חמץ שאינו בן יומו, ושמו לב שלא התערב בו חמץ, התבשיל מותר באכילה בפסח, כיוון ש'נותן טעם לפגם' מותר לפני פסח, ועיין אור לציון חלק ג פרק ח שאלה יג, שחולק וסובר שיוצאי ספרד יכולים להקל ולאכול תבשיל שבושל לפני פסח בכלי חמץ, גם אם הוא בושל בכלי חמץ בן יומו, ועיין חזון עובדיה פסח חלק א עמ' קה ואילך.

משנ"ב תמב א. ועיין משנ"ב שם, שלמנהג יוצאי אשכנז, גם אם הסיר שבישלו בו את המאכל אינו בן יומו, יש לבער את התבשיל, כיוון ש'נותן טעם לפגם' אוסר בפסח, ועיין חזון עובדיה פסח חלק א עמ' קיד ואור לציון חלק ג פרק ח הערה שאלה יג, שלמנהג יוצאי ספרד, אם הסיר שבישלו בו את המאכל אינו בן יומו, המאכל מותר, כיוון שלדעת מרן השלחן ערוך, 'נותן טעם לפגם' מותר בפסח.