פרק א - דיני חודש ניסן

ימי חודש ניסן הם ימי שמחה¹; אין אומרים בהם תחנון, אין מתענים בהם ואין מספידים בהם². 

הטעם לכך ששנים-עשר הימים הראשונים של חודש ניסן הם ימי שמחה הוא שבזמן חנוכת המשכן, בכל אחד מימים אלו הקריב אחד מנשיאי ישראל קרבן לכבוד חנוכת המשכן, ואותו יום היה יום טוב לו ולבני שבטו³. וכיוון שכל אדם מישראל הוא צאצא של שבטים רבים מצד האמהות, לכן שנים-עשר ימים אלו הם ימי שמחה לכל ישראל⁴. הטעם לשמחה בערב פסח, בימי הפסח ובאסרו חג הוא שימים אלו הם ימי מועד⁵. והטעם לשמחה בכל שאר הימים בחודש ניסן הוא שכיוון שרוב ימי החודש הם ימים טובים ששמחים בהם ויש בהם קדושה, נוהגים כך בכל ימי החודש⁶.

לדעת השלחן ערוך, המנהג שלא להתענות בחודש ניסן כולל רק תענית ציבור שגוזרים מחמת איזו צרה¹, אך אדם רשאי להתענות תענית יחיד בחודש ניסן; וכך נוהגים רבים מיוצאי ספרד². לפי מנהג זה, אדם הנוהג להתענות ביום פטירת אחד מהוריו, ויום פטירתו חל בחודש ניסן, רשאי להתענות באותו יום³. אך לדעת הרמ"א, המנהג שלא להתענות בחודש ניסן כולל גם תענית יחיד, וכן נוהגים יוצאי אשכנז⁴ וחלק מיוצאי ספרד⁵. ולפי מנהגם, הנוהג להתענות ביום פטירת אחד מהוריו, ויום פטירתו חל בחודש ניסן, לא יתענה באותו יום⁶.

יוצאי ספרד נוהגים שלא לומר את הפרק "לַמְנַצֵּחַ וכו' יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה" שקודם "ובא לציון" בכל חודש ניסן, כיוון שלפי מנהגם אין אומרים "למנצח" בימים שבהם אין אומרים תחנון, כיוון שימים אלו אינם ימי צרה¹. אך מנהג יוצאי אשכנז לומר "למנצח" גם בימים שאין אומרים בהם תחנון, חוץ מאשר בימים שיש בהם מעלה מיוחדת, לכן יוצאי אשכנז אומרים "למנצח" בחודש ניסן².

בכל יום משנים-עשר הימים הראשונים של חודש ניסן, טוב לקרוא את פרשת הקרבן של הנשיא שהקריב קרבן באותו יום. וביום י"ג בניסן, טוב לקרוא את תחילת פרשת בהעלותך, כנגד שבט לוי, שאהרן הכהן נשיאו לא הקריב קרבן בחנוכת המשכן, ובמקום זה זכה בהדלקת המנורה, המוזכרת בפסוקים אלו¹. הטעם לקריאה זו הוא שבהקרבת הקרבן המשיך כל נשיא שפע רוחניות לשבטו, ועל ידי קריאת הפרשה, אנו מעוררים את השפע שהושפע באותם ימים².

יש נוהגים שלא לילך לבית קברות בחודש ניסן. למנהג זה, אדם שיום השנה לפטירת אחד מקרוביו חל בחודש ניסן, יקדים לעלות לקברו בערב ראש חודש¹. ויש הנוהגים ללכת לבית הקברות ביום השנה לפטירת קרוביהם, גם בחודש ניסן².

הלכות פסח הן רבות ומפורטות, ומצווה להתחיל ללומדן שלושים יום לפני הפסח, דהיינו מפורים, כדי לדעת אותן כראוי¹. מלבד התועלת שבידיעת ההלכות, יש בלימוד ההלכות תועלת נוספת שלא להיכשל בהן, כיוון שהלומד הלכה כלשהי, בורא מלאך השומרו שלא ייכשל בהלכה זו², והנזהר שלא ייכשל אפילו במשהו של חמץ, מובטח לו שלא יחטא כל השנה³.

ההוצאות הכלכליות לקראת חג הפסח הן רבות, ולכן נוהגים לקראת חג הפסח לאסוף כסף ולחלק אותו לעניים, כדי שיוכלו לרכוש את צרכי החג¹ ולהרגיש כבני חורין². בעבר, במקום כסף היו נותנים לעניים קמח לאפיית מצות, כדי לחסוך להם את טרחת קניית הקמח, ולכן רגילים לקרוא למגבית זו 'קמחא דפסחא'. אך כיום, אנשים אינם אופים מצות בעצמם, ובמקום קמח, נותנים לעניים כסף שיקנו בו את צורכי החג³. 

אדם שאינו נותן מכספו לעניים לקראת החג, שמחת החג שלו אינה רצויה לפני ה' יתברך. כך כותב הרמב"ם בעניין זה: "וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר: 'זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים (לחם גזול) לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ, כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם'⁴, ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר: "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ (זבל) עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם'"⁵. 

שבת שלפני הפסח נקראת שבת הגדול, כיוון שנס גדול אירע בה. בשבת זו לקחו בני ישראל את הכבשים, שנועדו לקרבן הפסח, וכאשר המצרים שאלו אותו לשם מה הם לוקחים כבשים אלו, אמרו להם ישראל שהם עתידים להקריב אותם קרבן לה'. אמירה זו הכעיסה את המצרים כעס רב, כיוון שהכבשים הם אלוהי מצרים, אך פחד ה' נפל על המצרים והם לא העזו לעשות לעם ישראל דבר¹.

עד לשבת ההיא, רבים מישראל נמשכו אחר אמונתם ותרבותם של מצרים, ובשבת ההיא כפרו ישראל בעבודה זרה וגילו את אמונתם בה'². ומכוח גילוי אמונה זה נמשכה גאולת מצרים³.

נוהגים שרב המקום דורש בענייני הפסח בשבת זו¹, ויש לציבור להתאסף לשמיעת הדרשה ברוב עם². מטרתה של דרשת שבת הגדול היא ללמד את הציבור את הלכות פסח³, וטוב לשלב בה גם דברי אגדה⁴. 

מנהג רבים מיוצאי אשכנז לקרוא את ההגדה בשבת הגדול בזמן מנחה, לפי שבשבת זו התחילה הגאולה⁵.