שורש החרות

חג הפסח הוא זמן חרותנו. החרות שזכינו לה ביציאת מצרים אינה חרות זמנית אלא חרות נצחית, כפי שאנו אומרים כל יום בתפילת ערבית: "המכה בעברתו כל בכורי מצרים, ויוצא את ישראל מתוכם לחרות עולם". לכאורה, הדבר אינו מובן, שהרי במשך ההיסטוריה עברנו צרות רבות, ואומות רבות שעבדו אותנו - אשור, בבל, פרס, יוון, רומי ועוד; ואיך ניתן לומר שיצאנו ממצרים ל"חרות עולם"?

מובנה השגור של המילה 'חרות' הוא חרות פיזית, אבל האמת היא שלא פחות מכך, החרות היא חרות רוחנית. ישנו עבד, שאחרים מנהלים את סדר יומו, אבל הוא נאמן לעצמיותו - מתגבר על נטיותיו הנמוכות, ואינו מושפע מהלכי רוח תרבותיים הנוגדים את תכונתו העצמית; ועל כן הוא בן חורין, יותר מהיותו עבד. ויש בן חורין שרוחו היא רוח של עבד; אמנם אין אחרים מנהלים את סדר יומו ישירות, אבל התנהלותו מוּנעת מרצון למצוא חן בעיני אחרים, הוא מושפע מתרבות זרה לו, ובוגד בייעודו, כדי לקבל הערכה וכבוד חיצוניים. נמצא כי הוא עבד, יותר מהיותו בן חורין¹. 

ביציאת מצרים נזקפה קומתנו, ויצאנו לחרות עולם. קיבלנו ייעוד היסטורי להיות נושאי דבר ה' בעולם, ולהאיר את מחשכי המציאות באור תורה וקדושה. התבררה לנו מהותנו הפנימית, שהיא החרות מכל שעבוד. אכן, עברנו שעבוד פיסי, אבל באיתנות הרוח, נשארנו בני חורין. 

דווקא בפסח, זמן חרותנו, הצטווינו להתרחק מן החמץ, המסמל את יצר הרע, את המידות הרעות ואת הנטיות השפלות בנפש האדם. כדי להיות בן חורין, יש להתרחק מכל אלו. הרצון הפנימי של כל יהודי הוא לעבוד את ה' בכל כוחות הגוף והנפש, ולכן ככל שאדם מתגבר על נטיות נמוכות ומתרומם לעבוד את ה' בכל כוחות גופו ונפשו - הרי הוא בן חורין². "עבדי הזמן - עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי"³. 

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". חקיקת היציאה ממצרים בתודעתנו ובחוויה הפנימית שלנו, מזכירה כי אַל לנו להשתעבד להלכי רוח הזרים לרוח ישראל. היא מזכירה לנו את טבענו ומהותנו הפנימית, וממלאה אותנו ברוח גבורה ושמחה להיות נאמנים להם; ועל ידה אנו מסוגלים להיות מחדש בני חורין.