יסוד האומה

ביציאת מצרים גלום לא רק עמוד האמונה, אלא גם יסוד האומה. בתודעתנו, סיפור היציאה ממצרים צרוב בתור סיפור של יציאה מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה, ואולם לא פחות מכך, הוא סיפור לידתו של עם ישראל. 

ספר שמות מתאר את תהליך הפיכת משפחת יעקב, לעַם בני ישראל. הוא פותח בתיאור בני ישראל הבאים למצרים, משפחה המונה שבעים נפש, ומדגיש את ריבויים במצרים: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם"¹. מספר רב של פעלים המתארים ריבוי, ותוספת לא-שגרתית - "מאוד מאוד", מדגישים את הריבוי המהיר והקיצוני של עם ישראל במצרים. 

השעבוד המתואר לאחר מכן אינו בא בלא הקשר נסיבתי, אלא הוא בא בתור תגובה של פרעה לריבוי יוצא הדופן של עם ישראל, ובשל החשש מפניו: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם... וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ, פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס"². התורה מסכמת את גזרת השעבוד במילים: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ"³, כלומר היא אומרת כי אמנם המצרים עינו את בני ישראל, אבל בני ישראל המשיכו להתרבות ולהתעצם, וזה הדבר החשוב. 

כך גם בפרשת דרישתו של פרעה מהמיילדות להמית את הבנים הזכרים בשעת הלידה, התורה מסכמת פרשה זו בכך שתוכניתו של פרעה לא צלחה, ועם ישראל המשיך להתרבות: "וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת, וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד"⁴. 

וכן הגזרות הקשות וסבל השעבוד שהיו מנת חלקם של אבותינו במצרים, אינם מתוארים בתורה בהרחבה, וכשהם מתוארים, הם נלווים לתיאור הריבוי של עם ישראל.

מתוך כל זאת, נראה שהנושא המרכזי שבו עוסקת התורה בתחילת ספר שמות אינו השעבוד, אלא ריבויו של עם ישראל. סיפור יציאת מצרים הוא אפוא סיפור יצירתו של עם ישראל: משפחה קטנה בת שבעים נפש, הייתה לעם המונה ששת מאות אלף גברים, לבד מנשים וטף⁵. 

אמנם בתנאי שעבוד, מבלי היכולת להביא לידי ביטוי את מהותם הפנימית - בני ישראל עדיין לא נולדו כעם, ומצבם היה כשל עובר ברחם אימו. השחרור מן השעבוד והיציאה ממצרים הם לידתו של עם ישראל: "אמר ר' אבא בר כהנא, למה היו דומים ישראל במצרים? לעובר שהוא נתון במעי הבהמה, וכשם שהרועה נותן ידו ומוציאו ממעיה, כך עשה הקדוש ברוך הוא לישראל ממצרים להוציאם"⁶. 

לידתו של עם ישראל ביציאת מצרים הייתה אפוא לא רק בגוף, אלא גם ברוח. בליל ט"ו בניסן, בחר בנו השם יתברך מכל העמים וקידשנו במצותיו⁷. אז נקבע באומה טבעהּ הפנימי הנוטה לתורה, לקדושה ולמצוות, טבע הקיים בנו ומבדיל אותנו מן העמים. בלילה זה, יצאנו ממ"ט שערי טומאה ונכנסנו תחת כנפי השכינה. האור, הטוב והברכה שעם ישראל הביא לעולם במשך ההיסטוריה כולה הם מכוח היצירה הרוחנית שנוצרה ביציאת מצרים, וכל אלו הם גילוי של הטבע שנצרב בנו בשעה ההיא⁸. 

עם ישראל הוא העם שלשמו נברא העולם⁹, ועליו הוטלה המשימה להביא לתיקונו השלם. הוא ה'קטר', המושך אחריו את כל באי עולם להכיר את ה' ולקבל את מלכותו. התכלית הנכספת של "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"¹⁰ מסוגלת להתגלות רק על ידי עם ישראל. משום כך, יציאת ישראל ממצרים, שהיא לידתו כעם, היא אירוע כה מרכזי. ייעודו של העולם, עתידו ותיקונו השלם טמונים בה.