בספר הכוזרי, מסופר שמלך כוזר ביקש מ'החבר' לתאר את אמונתו, וזה השיב לו שהוא מאמין באלוקי אברהם, יצחק ויעקב, אשר הוציא את בני ישראל ממצרים. תשובת החבר עוררה את פליאתו של המלך, שהִקְשה: "וכי לא היה לך לומר כי מאמין אתה בבורא העולם מסדרו ומנהיגו אשר בראך וזן אותך"? על כך השיב החבר, שיסוד האמונה אינו בריאת העולם אלא דווקא יציאת מצרים, "שנתבררה על פי ראות עיניים, ואחרי כן נמסרה לאיש מפי איש בקבלה הדומה למראה עיניים", זאת לעומת בריאת העולם, שאיש לא נכח בה. האמונה בה' בתור בורא שמים וארץ נשענת על אמונה שהתבררה, התְאמתה והתבססה ביציאת מצרים1.
זו הסיבה לכך שנצטווינו במצוות רבות שתכליתן להזכיר לנו את יציאת מצרים, "לפי שיציאת מצרים והאותות והמופתים שנלוו לה הם דברים שראינו בעינינו, ובאזנינו שמענו, ואין אדם יכול להכחישנו. והם אות ומופת למציאות ה', שהוא ברא הכל לרצונו, ולו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהן כרצונו. ואין מי שיאמר לו מה תעשה"2.
יציאת מצרים היא האירוע ההיסטורי המשמעותי ביותר בתולדות עם ישראל, וציר מרכזי של חיינו היהודיים. השבת - נקודת המרכז של השבוע, וחגי השנה, הם זכר ליציאת מצרים; חודש ניסן, שבו יצאנו ממצרים, הוא תחילה למניין החודשים; דבר ה' הישיר הראשון לעם ישראל הוא "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"1; בכל יום מוזכרת יציאת מצרים בתפילה, ומטרת מצוות רבות היא זכירת יציאת מצרים. לא בכדי, אירוע זה מוגדר "יסוד היסודות ושורש הכל"2.
ביציאת מצרים גלום לא רק עמוד האמונה, אלא גם יסוד האומה. בתודעתנו, סיפור היציאה ממצרים צרוב בתור סיפור של יציאה מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה, ואולם לא פחות מכך, הוא סיפור לידתו של עם ישראל.
ספר שמות מתאר את תהליך הפיכת משפחת יעקב, לעַם בני ישראל. הוא פותח בתיאור בני ישראל הבאים למצרים, משפחה המונה שבעים נפש, ומדגיש את ריבויים במצרים: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם"1. מספר רב של פעלים המתארים ריבוי, ותוספת לא-שגרתית - "מאוד מאוד", מדגישים את הריבוי המהיר והקיצוני של עם ישראל במצרים.
השעבוד המתואר לאחר מכן אינו בא בלא הקשר נסיבתי, אלא הוא בא בתור תגובה של פרעה לריבוי יוצא הדופן של עם ישראל, ובשל החשש מפניו: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם... וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ, פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס"2. התורה מסכמת את גזרת השעבוד במילים: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ"3, כלומר היא אומרת כי אמנם המצרים עינו את בני ישראל, אבל בני ישראל המשיכו להתרבות ולהתעצם, וזה הדבר החשוב.
כך גם בפרשת דרישתו של פרעה מהמיילדות להמית את הבנים הזכרים בשעת הלידה, התורה מסכמת פרשה זו בכך שתוכניתו של פרעה לא צלחה, ועם ישראל המשיך להתרבות: "וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת, וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד"4.
וכן הגזרות הקשות וסבל השעבוד שהיו מנת חלקם של אבותינו במצרים, אינם מתוארים בתורה בהרחבה, וכשהם מתוארים, הם נלווים לתיאור הריבוי של עם ישראל.
מתוך כל זאת, נראה שהנושא המרכזי שבו עוסקת התורה בתחילת ספר שמות אינו השעבוד, אלא ריבויו של עם ישראל. סיפור יציאת מצרים הוא אפוא סיפור יצירתו של עם ישראל: משפחה קטנה בת שבעים נפש, הייתה לעם המונה ששת מאות אלף גברים, לבד מנשים וטף5.
אמנם בתנאי שעבוד, מבלי היכולת להביא לידי ביטוי את מהותם הפנימית - בני ישראל עדיין לא נולדו כעם, ומצבם היה כשל עובר ברחם אימו. השחרור מן השעבוד והיציאה ממצרים הם לידתו של עם ישראל: "אמר ר' אבא בר כהנא, למה היו דומים ישראל במצרים? לעובר שהוא נתון במעי הבהמה, וכשם שהרועה נותן ידו ומוציאו ממעיה, כך עשה הקדוש ברוך הוא לישראל ממצרים להוציאם"6.
לידתו של עם ישראל ביציאת מצרים הייתה אפוא לא רק בגוף, אלא גם ברוח. בליל ט"ו בניסן, בחר בנו השם יתברך מכל העמים וקידשנו במצותיו7. אז נקבע באומה טבעהּ הפנימי הנוטה לתורה, לקדושה ולמצוות, טבע הקיים בנו ומבדיל אותנו מן העמים. בלילה זה, יצאנו ממ"ט שערי טומאה ונכנסנו תחת כנפי השכינה. האור, הטוב והברכה שעם ישראל הביא לעולם במשך ההיסטוריה כולה הם מכוח היצירה הרוחנית שנוצרה ביציאת מצרים, וכל אלו הם גילוי של הטבע שנצרב בנו בשעה ההיא8.
עם ישראל הוא העם שלשמו נברא העולם9, ועליו הוטלה המשימה להביא לתיקונו השלם. הוא ה'קטר', המושך אחריו את כל באי עולם להכיר את ה' ולקבל את מלכותו. התכלית הנכספת של "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"10 מסוגלת להתגלות רק על ידי עם ישראל. משום כך, יציאת ישראל ממצרים, שהיא לידתו כעם, היא אירוע כה מרכזי. ייעודו של העולם, עתידו ותיקונו השלם טמונים בה.
חג הפסח הוא זמן חרותנו. החרות שזכינו לה ביציאת מצרים אינה חרות זמנית אלא חרות נצחית, כפי שאנו אומרים כל יום בתפילת ערבית: "המכה בעברתו כל בכורי מצרים, ויוצא את ישראל מתוכם לחרות עולם". לכאורה, הדבר אינו מובן, שהרי במשך ההיסטוריה עברנו צרות רבות, ואומות רבות שעבדו אותנו - אשור, בבל, פרס, יוון, רומי ועוד; ואיך ניתן לומר שיצאנו ממצרים ל"חרות עולם"?
מובנה השגור של המילה 'חרות' הוא חרות פיזית, אבל האמת היא שלא פחות מכך, החרות היא חרות רוחנית. ישנו עבד, שאחרים מנהלים את סדר יומו, אבל הוא נאמן לעצמיותו - מתגבר על נטיותיו הנמוכות, ואינו מושפע מהלכי רוח תרבותיים הנוגדים את תכונתו העצמית; ועל כן הוא בן חורין, יותר מהיותו עבד. ויש בן חורין שרוחו היא רוח של עבד; אמנם אין אחרים מנהלים את סדר יומו ישירות, אבל התנהלותו מוּנעת מרצון למצוא חן בעיני אחרים, הוא מושפע מתרבות זרה לו, ובוגד בייעודו, כדי לקבל הערכה וכבוד חיצוניים. נמצא כי הוא עבד, יותר מהיותו בן חורין1.
ביציאת מצרים נזקפה קומתנו, ויצאנו לחרות עולם. קיבלנו ייעוד היסטורי להיות נושאי דבר ה' בעולם, ולהאיר את מחשכי המציאות באור תורה וקדושה. התבררה לנו מהותנו הפנימית, שהיא החרות מכל שעבוד. אכן, עברנו שעבוד פיסי, אבל באיתנות הרוח, נשארנו בני חורין.
דווקא בפסח, זמן חרותנו, הצטווינו להתרחק מן החמץ, המסמל את יצר הרע, את המידות הרעות ואת הנטיות השפלות בנפש האדם. כדי להיות בן חורין, יש להתרחק מכל אלו. הרצון הפנימי של כל יהודי הוא לעבוד את ה' בכל כוחות הגוף והנפש, ולכן ככל שאדם מתגבר על נטיות נמוכות ומתרומם לעבוד את ה' בכל כוחות גופו ונפשו - הרי הוא בן חורין2. "עבדי הזמן - עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי"3.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". חקיקת היציאה ממצרים בתודעתנו ובחוויה הפנימית שלנו, מזכירה כי אַל לנו להשתעבד להלכי רוח הזרים לרוח ישראל. היא מזכירה לנו את טבענו ומהותנו הפנימית, וממלאה אותנו ברוח גבורה ושמחה להיות נאמנים להם; ועל ידה אנו מסוגלים להיות מחדש בני חורין.
עמוד האמונה
מבוא - יציאת מצרים - עמוד האמונה, יסוד האומה ושורש החרות
