נהגו הבכורות להתענות בערב פסח, זכר לנס, שניצלו במכת בכורות1. מציינים נס זה בתענית, משום שכאשר בישר משה רבנו לעם ישראל שבליל ט"ו בניסן, הקב"ה עתיד להכות את בכורי מצרים, חששו בכורי ישראל שגם הם ייפגעו מהמכה, והתענו כדי לעורר עליהם רחמי שמים. ואף שה' הבטיח שלא יאונה רע לבכורי ישראל, הבכורות סברו שההבטחה של ה' מותנית במעשיהם הטובים, וחששו שלא יהיו ראויים להינצל2. לזכר התענית ההיא, הבכורות מתענים בערב פסח.
נחלקו הפוסקים אם אישה בכורה צריכה להתענות. לדעת מרן השלחן ערוך, אישה בכורה צריכה להתענות, מכיוון שלדעתו גם נשים בכורות מתו במכת בכורות. ולדעת הרמ"א, אישה בכורה אינה צריכה להתענות, משום שלדעתו נשים בכורות לא מתו במכת בכורות. המנהג המקובל, גם בקרב יוצאי ספרד, שאישה בכורה אינה צריכה להתענות1.
בן בכור לאביו אבל לא לאימו, כגון בן בכור שנולד לרווק שהתחתן עם גרושה שיש לה ילדים, וכן בן בכור לאימו אבל לא לאביו, כגון בן בכור שנולד לרווקה שהתחתנה עם גרוש שיש לו ילדים, חייבים להתענות בתענית בכורות. זאת מכיוון שבמכת בכורות מתו כל הבכורות, בין בכורות לאב ובין בכורות לאם1.
בכור מתחת לגיל בר מצווה אינו צריך להתענות, ואביו מתענה במקומו, מכיוון שגם במצרים התענו האבות עבור בנם בכורם הקטן, שלא ימות בעוונם1. כאשר האב בכור והוא מתענה עבור עצמו, תעניתו אינה יכולה לעלות גם עבור בנו הבכור, ולכן האֵם צריכה להתענות עבור בנה הבכור2.
מכיוון שיסוד תענית בכורות במנהג, הקלו בה, שמותר לבכורות לאכול בסעודת מצווה1. ולא עוד אלא שלאחר שהבכורות אוכלים בסעודת המצווה, פקעה מהם התענית, ורשאים להמשיך ולאכול בביתם2. ואמנם יש אחרונים שחולקים על זה, וסוברים שאסור לבכורות לאכול בסעודת מצווה3. אבל בדורות אלו, שירדה חולשה לעולם, והתענית עלולה לפגוע בקיום מצוות הסדר, נהגו לסמוך על דעות המקילים4.
כדי שהבכורות יוכלו להשתתף בסעודת מצווה, נוהגים לסיים מסכת בערב פסח, ולעשות סעודת מצווה לכבוד הסיום, והבכורות משתתפים בסעודה זו ונפטרים מן התענית1. כדי להיפטר מהתענית, הבכורות צריכים לשמוע את הסיום ולהשתתף בסעודה, ולא די בכך שישלחו להם אוכל מסעודת המצווה2. וראוי שכל בכור יסיים מסכת בעצמו, ולא יסתמך על סיומם של אחרים3.
סעודת סיום הנחשבת סעודת מצווה שפוטרת מן התענית, היא סעודה שעושים לכבוד סיום אחד מששה סדרי משנה, או לכבוד סיום מסכת מהתלמוד הבבלי או מהתלמוד הירושלמי4.
סעודה הנעשית בסיום לימוד מסכת משניות או בסיום לימוד ספר מהתנ"ך יכולה גם היא להיחשב סעודת מצווה שפוטרת מהתענית, ובלבד שלימוד המסכת הוא הישג משמעותי עבור המסיים. לדוגמה, סעודת סיום הנעשית לאחר שאדם למד מסכת משניות במשך זמן רב, והבינה כראוי, נחשבת סעודת מצווה ופוטרת מהתענית, אף אם מדובר במסכת קצרה. וכן סעודה הנעשית לאחר שאדם למד ספר מהתנ"ך עם מפרשים בעיון, ועמל להבינו כחודש או חודשיים, נחשבת סעודת מצווה ופוטרת מהתענית5.
אמירת הפרק "מזמור לתודה" בפסוקי דזמרה היא כנגד קרבן תודה שהיו מקריבים בבית המקדש. בחג הפסח לא היו מקריבים קרבן זה, משום שיש להביאו יחד עם לחמי חמץ. ואף בערב פסח לא היו מקריבים קרבן זה, כיוון שזמן אכילתו ביום ההקרבה ובלילה שאחריו; וכיוון שבערב הפסח, אסור לאכול חמץ מחצות היום, נמצא שהמקריב קרבן תודה בערב הפסח, ממעט את זמן אכילת לחמי התודה, ואסור למעט את זמן אכילת הקרבנות. משום כך, נהגו יוצאי אשכנז שלא לומר "מזמור לתודה" בערב פסח ובחג הפסח1. יוצאי ספרד נוהגים לומר "מזמור לתודה" בימים אלו2, כיוון שאמירתו אינה רק כנגד קרבן תודה, אלא היא גם שבח והודאה לה'3.
כמבואר לעיל, השעות הזמניות מתחילות להיספר בתחילת היום. הפוסקים נחלקו מהו הזמן המדויק שמתחילים לספור את השעות ממנו, ומהו משך היום שאותו מחלקים בשתיים עשרה כדי לחשב כל שעה זמנית. לדעת הגר"א ובעל התניא, מתחילים לספור את השעות מהנץ החמה, שזהו הזמן שמתחילים לראות בו את השמש; ומחשבים את הזמן שבין הזריחה לשקיעה. ולדעת המגן אברהם, מתחילים לספור את השעות מעלות השחר, שזהו הזמן שמתחיל להופיע בו האור, והוא מוקדם מהנץ החמה בכשבעים ושתיים דקות; ומחשבים את הזמן שבין עלות השחר לצאת הכוכבים1.
כאשר מחשבים את זמני היום לפי שיטת המגן אברהם, זמני היום שצוינו לעיל חלים מוקדם יותר מזמן חלוּתם כשהם מחושבים לפי שיטת הגר"א ובעל התניא. זאת מכיוון שלפי המגן אברהם, השעה הראשונה מתחילה בעלות השחר, הרבה לפני הנץ החמה, ואם כן לפיו, בהנץ החמה נמצאים כבר באמצע השעה הזמנית השנייה; בעוד שלפי הגר"א ובעל התניא, בהנץ החמה רק מתחילה השעה הראשונה. מכיוון שאיסור חמץ בפסח הוא איסור חמור, נוהגים להחמיר ולחשב את הזמנים לפי שיטת המגן אברהם2.
יציאת מצרים - "יסוד ושורש הכול"
הלכות ערב פסח ולילו | פרק א - תענית בכורות
