שִכרות

השכרות מגונה היא. על ידה אדם מאבד את דעתו, כוח השיפוט ניטל ממנו, והוא עושה דברים שליליים ומתבזה. כך אמרו במדרש: "ראה מה היין גורם למי ששותה אותו, גורם לארבעה דברים: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע. ראה כמה היין קשה"¹! מקור השם יין הוא בשורש און, שפירושו צער. היין נקרא כך משום שהוא מרבה את הניאוף, ומתוך כך פורענות וצער באים לעולם². כך אמרו חכמים: "אין לך דבר שמביא יללה (בכייה) לאדם אלא יין"³. לכן הזהיר אליהו הנביא את רב יהודה ואמר לו: "לא תשתכר ולא תחטא"⁴. אחד הראשונים סיכם את היחס לשכרות וכתב: "השכרות איסור גמור, ואין לך עברה גדולה מזו"⁵.

משום כך, פוסקים רבים סוברים שאין להשתכר בפורים. לדבריהם, החיוב האמור בגמרא להתבסם בפורים, משמעותו חיוב לשתות מעט יותר ממה שרגילים⁶. ומה שאמרו חז"ל שיתבסם עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, הוא לשון הפרזה⁷. או שכוונתם היא שמתוך השתייה יישן, וכשיישן, לא ידע להבחין בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'⁸. לדעת המשנה ברורה, ראוי לנהוג כדעה זו⁹. 

יש פוסקים שחולקים על כך, ולדעתם אין להשתכר לגמרי, אבל יש לשתות יין במידה שצלילות הדעת תיפגע מעט. לדעתם דברי חז"ל שיש להתבסם "עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כוונתם היא שלא יוכל לחשב שהגימטרייה של 'ארור המן' שווה לגימטרייה של 'ברוך מרדכי'¹⁰; או שהכוונה היא שלא יוכל להשלים כראוי את הפיוט הקדום שהיו בו בתים רבים, ובסוף כל בית היו אומרים לסירוגין, 'ארור המן' ו'ברוך מרדכי', ואדם שאינו צלול, מתקשה לעקוב ולהשלים את החרוז כראוי¹¹. 

אך יש פוסקים שמפרשים את הגמרא כפשוטה, ולדבריהם יש להשתכר עד שלא יידע להבחין מי ארור ומי ברוך¹². ואף שכל השנה השכרות מגונה, בפורים ישנה הארה רוחנית מיוחדת וקדושה גדולה מאירה בעולם, ומכוחן אדם שעסוק במצוות שמחת פורים ומתאמץ שלא תארע תקלה על ידו, יכול להישמר יותר ממכשול¹³. 

בפשטות, דעה זו שיש להשתכר בפורים אינה מובנת. דעתו של אדם היא צלם האלוקים שבו, וכיצד זה ציוו חכמים להשתכר עד שתינטל מהאדם דעתו? בספרי חסידות מובאת תשובה לכך, ומבואר טעמו של ציווי זה וזיקתו אל עניינו של נס הפורים. בתקופת מרדכי ואסתר היה עם ישראל בשפל המדרגה, עד שניטלה ממנו כל מעלתו. מצבם של ישראל היה כל כך ירוּד, שגם התשובה שעשו לא הייתה מספיק עמוקה ומשמעותית כדי שיהיו ראויים להיוושע בזכותה. בכל זאת, ה' הושיע את ישראל, לא לפי מדרגתם ומעשיהם, אלא מצד הדבקות העצמית בין ישראל לה'. לכן חכמים תיקנו להשתכר בפורים, להראות שהקשר בין ישראל לה' אינו מתחיל מהמחשבות ומהמעשים שלנו, אלא הוא קשר עצמי שנובע מכך שאנחנו בנים של הקב"ה. וגם במצבים שהדעה ניטלת מאתנו, אנחנו דבוקים בה' וקשורים אליו - "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם"¹⁴. 

להלכה, אין לנהוג כדעה השלישית, ואין להשתכר עד כדי איבוד הדעת ושיבוש קיצוני של כושר ההבחנה. אפילו גדולי תורה וצדיקים גדולים, שהקפידו על קלה כבחמורה ודקדקו בכל מעשיהם שיהיו מכוונים להלכה, לא השתכרו כל כך. ובוודאי שאין לנו לנהוג כדעה זו, כיוון שתקלות גדולות עלולות לצמוח ממנה. אפשר להגיע להתבסמות יתרה, אך לא לשכרות גמורה¹⁵. 

את ההדרכה המעשית עד כמה ראוי להתבסם אפשר ללמוד מדברי הרמ"א, שכתב על מצוות השתייה בפורים: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים"¹⁶. אפשר לנהוג כשיטות המחמירות ולהתבסם מעט, ואפשר לנהוג כשיטות המקילות ולהתבסם הרבה¹⁷, העיקר הוא שהלב יהיה מכוון לשמיים. כיוון הלב לשמיים הוא דאגה שהשתייה תגרום לדברים שרצויים לפני ה': להתעלות רוחנית, להבעת רצונות כמוסים שבדרך כלל מחסומים חיצוניים ופנימיים אינם מאפשרים לאדם לבטא - רצונות של אהבת ה', אמונה, הודאה ואהבת ישראל. שתייה שמביאה לדברים אלו מותרת. אך שתייה שגורמת לפגיעה במורים או בחברים, להוללות וקלות ראש, לאי קיומה של מצווה, ואפילו מצווה אחת, כנטילת ידיים או ברכת המזון, או לעשייתה באופן שאינו ראוי - שתייה כזו אינה רצויה ויש להימנע ממנה¹⁸. 

לכן, השאלה עד כמה לשתות בפורים היא שאלה אישית¹⁹. כל אדם צריך לשער מה תגרום לו השתייה, ואלו מעשים, דיבורים ומחשבות יתעוררו בו - אם יתעוררו צדדים נעלים של קדושה, טהרה, דבקות בה' ואהבת ישראל, או חלילה צדדים נמוכים של תשוקות שליליות, נטיות גסות ומידות רעות. ככל שהעולם הרוחני של האדם תופס מקום משמעותי בחייו, וככל שהוא מתמלא בתורה ועוסק בעניינים הקשורים לפורים לקראת החג, כך הסיכוי שההתבסמות תוציא ממנו דברים טובים גדול יותר. נוסף על כך, כמובן יש להתפלל לה' ולבקש שהשתייה תביא אור וברכה, ולא חלילה נזק ותקלה.