תיקנו חכמים לברך את ה' לפני עשיית מצווה, כדי להודות לו על כך שזיכה אותנו לקיים את מצוותיו1, וכדי שהמצווה תיעשה מתוך תשומת לב ובכוונה, ולא כמצוות אנשים מלומדה2. זהו נוסח הברכה שמברכים לפני קריאת המגילה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה". מלבד ברכה זו, מברכים לפני קריאת המגילה עוד שתי ברכות. ברכה אחת היא ברכת "שעשה נסים", שתוקנה משום חביבות הנס, וזה נוסָחהּ: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". וברכה נוספת היא ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", שמברכים על כל מצווה המזדמנת פעם בשנה, כדי להודות לה' שזכינו להגיע שוב לימי הפורים ולקיים את מצוות קריאת המגילה3.
בקריאת המגילה ביום, לדעת מרן השלחן ערוך, אין מברכים שוב "שהחיינו", שכן כבר בירכו בלילה. וכך נוהגים יוצאי ספרד1. אבל דעת הרמ"א היא שיש לברך "שהחיינו" גם ביום, מכיוון שעיקר מצוות קריאת המגילה היא ביום, וכן נוהגים יוצאי אשכנז2.
אישה שקוראת מגילה לעצמה או לחברותיה - במניין המיועד לאימהות המטופלות בילדים1 - תברך לפני הקריאה את ברכת המגילה לפי הנוסח הרגיל: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה"2. ואם היא מבנות אשכנז, תברך: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע מקרא מגילה". נוסח זה הוא לפי הדעה שאישה חייבת בשמיעת המגילה, ולא בקריאתהּ3.
בשעה שמברכים את ברכות המגילה, יש לעמוד כדי לכבד את המצווה1, אבל אפשר לקרוא ולשמוע את המגילה עצמה בישיבה2. ויש מיוצאי ספרד שנוהגים לשבת גם בעת הברכות, וכל אחד יעשה כמנהגו3. הקורא את המגילה בציבור, יברך את הברכות ויקרא את המגילה בעמידה, כדי לכבד את הציבור4.
כאשר מי שקורא את המגילה כבר יצא ידי חובת המצווה, והוא קורא את המגילה כדי להוציא את השומעים ידי חובה, עדיף שאחד השומעים יברך את הברכות. זאת מכיוון שהשומעים הם אלו שמקיימים את המצווה, ולא בעל הקורא1. והמברך יתכוון להוציא בברכותיו את כל השומעים, והם יתכוונו לצאת ידי חובה. ועדיף כך מהאפשרות שכל אחד מהשומעים יברך בעצמו, משום שמעלת ברכה הנאמרת עבור כמה אנשים גדולה יותר, כמו שנאמר: "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ"2.
לאחר קריאת המגילה מברכים ברכה נוספת, שפותחת במילים: "הרב את ריבנו והדין את דיננו", שכן יש בה שבח והודאה לה' על שהושיענו מיד אויבינו, ועל כך שבמלחמה לא נפגע איש מישראל1. יש הסוברים שברכה זו נאמרת רק בעשרה, משום שהיא תוקנה כדי לפרסם את הנס בציבור, וכן נוהגים יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד2. לדעה זו, גם עשר נשים נחשבות ציבור לעניין ברכה זו3. ויש חולקים וסוברים שברכת "הרב את ריבנו" דומה לשאר ברכות המגילה, והיא נאמרת גם ביחיד4, וכן נוהגים חלק מיוצאי ספרד5.
כשפוגשים במעשים טובים של צדיקים ובמעשים רעים של רשעים, יש לשבח את הצדיקים ולגנות את הרשעים, כמו שנאמר: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב"1. ובדור שלנו, שמנשבת בו רוח פוסטמודרנית, הנותנת לגיטימציה לכל תופעה ומטשטשת את ההבחנה בין טוב לרע ובין צדיק לרשע, חשוב הדבר עוד יותר. יש צורך מיוחד להדגיש שיש טוב ויש רע, יש צדיקים והם ראויים לשבח, ויש רשעים והם ראויים לגנאי. לכן לאחר קריאת המגילה אומרים: "ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים ברוכים כל ישראל, וגם חרבונה זכור לטוב"2, כדי שההבחנה בין טוב לרע, בין הראוי לברכה ובין הראוי לגנאי, תהיה ברורה. יוצאי ספרד נוהגים לומר זאת מיד אחר ברכת "הרב את ריבנו", ויש מהם שאומרים זאת שלוש פעמים, לחזק את הדבר3. ויוצאי אשכנז נוהגים לומר זאת בסיום הפיוט "אשר הניא עצת גוים", שאומרים לאחר קריאת המגילה4.
ארבע פרשיות
פרק ה - ברכות המגילה
