הכאת המן

נוהגים להכות ולהרעיש בכלים שונים בכל פעם שמזכירים במגילה את המן, זכר למצוות מחיית עמלק, וכדי לגנות את הרשעים ולזלזל בהם, כפי שנאמר: "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב"¹. במשך הדורות עורר מנהג זה התנגדות וביקורת, כיוון שהכאת המן גורמת לרעש והמולה בבית הכנסת, ומתוך כך פעמים שאנשים אינם שומעים כראוי את קריאת המגילה. וכאמור, אדם שלא שמע אפילו מילה אחת מהמגילה, לא יצא ידי חובה. מלבד זאת, פעמים שהכאת המן נעשית באופן שאינו מתאים לקדושת בית הכנסת². על אף ההתנגדות והביקורת, הרמ"א חיזק מנהג זה וכתב שאין לבטלו. אולי משום שמלבד החשיבות בגינוי הרשעים, מנהג זה מוסיף הרבה שמחה, ומביא לחיבוב קריאת המגילה בקרב רבים. למרות דבריו, הקריאות לבטל מנהג זה לא פסקו, ובדורנו הגר"ע יוסף זצ"ל קרא לבטל מנהג זה³, וכל זה מחשש שמחמת הרעש וההמולה, אנשים לא יצאו ידי חובת הקריאה. 

ברוב המקומות מחבבים את מנהג הכאת המן ומחזיקים בו, כפי שכתב הרמ"א⁴. אך יש לשים לב שלא להפוך את הטפל לעיקר, ויש להקפיד הקפדה יתרה שהכאת המן לא תגרום לאי שמיעת המגילה כראוי. לכן יש להתחיל בהכאת המן רק לאחר שהקורא סיים לקרוא את כל המילה 'המן' (כולל האות נו"ן שבסוף המילה)⁵, ולהפסיק בהכאה מיד כשניכר שבעל הקורא מעוניין להמשיך ולקרוא את המגילה. גם יש להתחשב באנשים שהרעש מפריע להם ואריכות הקריאה מכבידה עליהם, בייחוד בערי הפרזים, שהציבור רעב וחלש מחמת תענית אסתר; ויש להימנע מלהרעיש באופן שעלול להבהיל ולגרום צער לחלק מהציבור⁶. ולעולם יהיו מעשיו של אדם לשם שמיים.