פרק ב - חודש אדר

"משנכנס אדר מרבים בשמחה". לא רק ימי הפורים הם ימי שמחה, אלא החודש כולו הוא חודש שמח, כמו שנאמר במגילת אסתר: "וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב"¹. שמחה זו, המתחילה כבר מתחילת החודש, מיוחדת לחג הפורים. בחנוכה למשל, אין מרבים בשמחה משנכנס חודש כסלו, אלא רק בימי החנוכה. הסיבה לכך היא שחודש אדר כולו מבטא את הנצחיות של עם ישראל. כאשר ערך המן גורל באיזה חודש להשמיד את עם ישראל, הוא ראה סימן טוב בכך שחודש אדר עלה בגורלו. זאת כיוון שחודש אדר הוא החודש האחרון במניין החודשים, ועלה בדעתו שכשם שחודש אדר הוא בסוף השנה, כך יהיה סוף וכליה לעם ישראל בחודש זה. אבל עם ישראל הוא עם נצחי, וכשם שלאחר סיום השנה בחודש אדר, מיד מתחילה שנה חדשה, כך גם בעם ישראל, כל סוף הוא התחלה של תקופה חדשה. לכן שמחת פורים מתחילה כבר בתחילת חודש אדר, לבטא את הנצחיות של עם ישראל ואת היכולת שלו לצמוח ולהתחדש מתוך כל משבר². 

השמחה שמרבים בה היא שמחה של מצווה, כגון ריקוד ושירה של שירי קודש, והסרת עצב ודאגה מן הלב³. אבל אין הכוונה לשמחה שיש בה פגיעה או זלזול בכבודם של חברים ומורים, שכן אין זו שמחה אלא הוללות, והיא אסורה כל השנה.

ז' באדר הוא יום פטירת משה רבנו, ומשום כך חסידים ואנשי מעשה נוהגים להתענות ביום זה¹. 

אנשי 'חברה קדישא', המטפלים בנפטרים ומביאים אותם לקבורה, יש מהם שנוהגים להתענות ביום זה, לכפר עליהם שמא לא נזהרו כראוי בכבוד הנפטרים². הטעם למנהגם זה דווקא ביום ז' באדר הוא שלומדים ממשה רבנו את גודלה וחביבותה של מצוות הקבורה³. ביציאת מצרים, כאשר כל עם ישראל היה עסוק בביזה, משה רבנו עסק בלקיחת עצמות יוסף לקבורה בארץ ישראל, ובזכות מעשה זה, זכה משה רבנו שאף אדם לא עסק בקבורתו, אלא הקב"ה עצמו קבר אותו⁴. 

יש הנוהגים להישאר ערים בליל ז' באדר, ולעסוק בסדר לימוד שתוקן ליום זה⁵.

י"ג באדר הוא יום צום ותענית, הנקרא תענית אסתר. ביום זה בימי מרדכי ואסתר, קיוו אויבי ישראל לשלוט ביהודים ולפגוע בהם, אך היהודים עמדו על נפשם ונלחמו באויביהם, וביום ההוא התענו והרבו בתפילה לה', ובזכות זו נושעו. לזכר התענית ההיא, גם אנחנו מתענים, כדי שנזכור שכאשר אדם נמצא בצרה והוא חוזר בתשובה בכל לבו ומתפלל לה', ה' שומע את תפילתו¹. 

מפליא הדבר שלפני פורים, שהוא החג השמח ביותר בשנה, בא יום של תענית. אבל כשמתבוננים בכך לעומק, נוכחים לראות עד כמה היה פורים חסר אלמלא תענית אסתר. אפשר היה לטעות ולחשוב שהישועה שאירעה בפורים נבעה רק מכך שה' ריחם על עם ישראל, ומכך עלולים להסיק שבעת צרה, אדם צריך להיות פסיבי ולחכות לרחמי שמיים. אבל האמת היא שגזרת המן גרמה לטלטלה גדולה בעם ישראל, והביאה אותו לחזור בתשובה; כמו שאמרו חז"ל: "גדולה הסרת טבעת (שהסיר אחשוורוש מידו ונתנהּ להמן), יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שהתנבאו לישראל, שכולם לא החזירו את עם ישראל למוטב, ואילו הסרת הטבעת החזירה אותם למוטב"². ובזכות תשובה זו של עם ישראל באה הישועה. לכן מקדימים את תענית אסתר לפורים, כדי שנזכור שבעת צרה יש לחזור בתשובה ולהתפלל לה', והתשובה והתפילה יסירו את הצרה.

אנשים חלושים שהתענית עלולה להחליש אותם עוד, או אנשים שהתענית עלולה לגרום להם נזק, פטורים מהתענית. לכן חולים, אנשים חלושים וזקנים שהתענית גורמת להם צער גדול, נשים בהיריון, מניקות וילדים מתחת גיל בר מצווה - פטורים מהתענית¹. ואם אפשר, ימעטו קצת באכילה ובשתייה ולא יאכלו מוֹתרוֹת, כדי לשתף עצמם עם הציבור². 

כאשר י"ג באדר חל בשבת, מקדימים את התענית ליום חמישי. בשבת אין מתענים, משום כבוד השבת. וביום שישי אין מתענים, מכיוון שבתענית מרבים באמירת סליחות ותחנונים, וזה עלול לפגוע בהכנות לשבת. כמו כן, אין זה מכבוד השבת להיכנס אליה רעבים וצמאים מהתענית. לכן מקדימים ומתענים ביום חמישי¹.

כבכל תענית, גם בתענית אסתר מוסיפים בתפילה כמה קטעים של בקשות ותחנונים. בתפילת עמידה בברכת "שומע תפילה", אומרים "עננו ה' עננו ביום צום תעניתנו וכו'". זאת משום שברכת "שומע תפילה" היא ברכה כללית שאפשר להוסיף בה תפילות שונות, וכן סיומה של ברכה זו - "ברוך אתה ה' שומע תפילה", מתאים לתפילת "עננו", שמבקשים בה שתפילותינו תתקבלנה¹. 

יוצאי ספרד אומרים "עננו" בתפילת שחרית ובתפילת במנחה, ויוצאי אשכנז אומרים "עננו" רק בתפילת מנחה, מחשש שבמשך היום יצטרך האדם לאכול, ויתברר למפרע שמה שאמר בתפילת שחרית "ביום צום תעניתנו", לא היה נכון. בתפילת מנחה אין חוששים לזה, כיוון שאפילו אם יזדקק לאכול אחרי תפילת מנחה, הרי התענה עד חצות, ותענית עד חצות יכולה להיקרא צום². 

אמנם גם למנהג יוצאי אשכנז, שליח הציבור אומר "עננו" בחזרת הש"ץ כבר בתפילת שחרית. כיוון שאף אם הוא יזדקק לאכול, תפילתו היא תפילת הציבור, ואין חוששים שכל הציבור יזדקק לאכול במשך התענית³. בדבר נוסף שונה דינו של שליח הציבור מדין היחיד: בכך שהוא אומר את תפילת "עננו" בחזרת הש"ץ כברכה בפני עצמה, אחרי ברכת "גואל ישראל", שלא כמו היחיד, שאומר "עננו" בברכת "שומע תפילה"⁴. הטעם לכך הוא שחכמים לא רצו להוסיף בתפילת היחיד ברכה, ולשנות את מספר הברכות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, שכן היו לאנשי כנסת הגדולה בזה כוונות עליונות. רק בתפילת הציבור, שאיננה התפילה הבסיסית, הוסיפו חכמים עוד ברכה, וחרגו ממספר הברכות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה. תפילת הציבור היא גם תפילה חשובה יותר, ולכן ראוי להוסיף בה ברכה⁵. הטעם לכך שהסמיכו את תפילת "עננו" לברכת "גואל ישראל" בתפילת הציבור הוא שבספר תהלים, הפסוק "ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי" סמוך לפסוק "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה", ובתפילת עננו אנו מתפללים להיוושע מהצרות שאנו מצויים בהן⁶. 

בתפילת שחרית אומרים סליחות לאחר חזרת הש"ץ⁷, ויוצאי אשכנז אומרים גם "אבינו מלכנו"⁸. לאחר מכן אומרים תחנון, קוראים בתורה את פרשת "וַיְחַל מֹשֶׁה"⁹, שיש בה את תפילת משה רבנו על עם ישראל לאחר חטא העגל, ומוזכרים בה גם שלוש עשרה מידות הרחמים של ה', וממשיכים בתפילה כרגיל. בתפילת מנחה קוראים בתורה שוב את פרשת "וַיְחַל מֹשֶׁה", ויוצאי אשכנז קוראים גם את ההפטרה המיוחדת לתעניות¹⁰, אך אין אומרים תחנון ו"אבינו מלכנו"¹¹, כי הארת פורים הולכת ומאירה מחצות היום¹².

ה' טבע בטבע האנושי את תכונת ההתרגלות למצבים שונים, גם אם הם קשים. בזכות תכונה זו, אנשים יכולים להתאושש מאירועים לא נעימים ומאסונות שפקדו אותם. לצד היתרון שיש בתכונה זו, יש בה חיסרון, שהאדם עלול להתרגל גם למצבים קשים שניתנים לשינוי, במקום להתאמץ ולתקנם. זה מה שעלול לקרות לנו בעניין חסרון המקדש, שחלילה נתרגל לחסרונו. לכן תיקנו חכמים תקנות והנהיגו בישראל מנהגים שמזכירים את חסרון המקדש, כדי שנשים על לבנו את חסרונו ונתעורר לפעול לבניינו. אחד המנהגים שהונהגו בישראל לשם כך הוא "זכר למחצית השקל". 

בזמן שבית המקדש היה קיים, בחודש אדר היו גובים מכל אדם מחצית השקל לצורך קרבנות הציבור בבית המקדש¹. זכר לגבייה זו, בזמן הזה נוהגים לתת לצדקה סכום של מחצית מהמטבע שמשתמשים בו במקום הנתינה. למשל, בישראל נותנים חצי ש"ח, ובארצות הברית - חצי דולר. מכיוון שבפסוקי הציווי על מחצית השקל, מוזכרת המילה "תרומה" שלוש פעמים, נוהגים להוסיף ולתת סך הכול שלושה חצאי שקלים². יש מיוצאי ספרד שמחמירים ונותנים סכום ששווה למחצית השקל שנתנו בזמן שבית המקדש היה קיים³, שזהו סכום השווי של עשרה גרם כסף טהור⁴. מכיוון שערך הכסף משתנה מזמן לזמן, יש לברר בכל שנה מהו המחיר של עשרה גרם כסף טהור, ולתת סכום זה לצדקה. בשנים האחרונות, השווי של עשרה גרם כסף טהור נע בין עשרים ש"ח לשלושים ש"ח.

מעיקר הדין, אנשים שגילם פחות מעשרים, פטורים מלתת זכר למחצית השקל. זאת מכיוון שלדעת כמה פוסקים, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו גובים מחצית השקל רק מבני עשרים ומעלה¹. וכן מעיקר הדין, גם נשים פטורות מנתינת זכר למחצית השקל². בפועל, נוהגים לתת זכר למחצית השקל גם עבור אנשים שגילם פחות מעשרים, ואפילו עבור ילדים ועוּבָּרים³. ויש שנוהגים לתת גם עבור נשים וילדות⁴. ואמנם בזמן שבית המקדש היה קיים, נשים וקטנים פטורים היו ממחצית השקל, אבל כיוון שמחצית השקל היא כפרה על הנפש, נותנים זכר למחצית השקל עבור כולם, כדי שתהיה כפרה לכולם⁵.

נותנים את המעות זכר למחצית השקל בתענית אסתר¹, כדי שזכות הצדקה תצטרף לזכות התענית, ועל ידי זה נזכה לכפרה². יש הנוהגים לתת זכר למחצית השקל לפני תפילת מנחה³, ויש שדוחים את הנתינה לאחר תפילת מנחה⁴. את הכסף מוסרים לצדקה או למטרות קדושות אחרות, כגון חיזוק לומדי תורה, החזקת בית כנסת, הפצת תורה, יישוב הארץ וכיוצא בזה⁵. 

כאשר נותנים את המעות זכר למחצית השקל, יש לשים לב שלא לומר שהמעות הן 'מחצית השקל', אלא רק 'זכר למחצית השקל', כדי שלא יהיה נראה כאילו הקדשת המעות היא למטרת הקרבת הקרבנות במקדש. זאת כיוון שמעות המוקדשות לצורך המקדש בזמן הזה, חלה עליהן קדושה, והן נאסרות בהנאה^6.

בשנה מעוברת, חוגגים את פורים באדר שני, כדי להסמיך את גאולת פורים לגאולת פסח¹. עם זאת, מציינים את נס פורים כבר בי"ד ובט"ו שבאדר ראשון, וימים אלו נקראים פורים קטן². הטעם לכך הוא שחודש אדר ראשון גם הוא חודש אדר, ומכיוון ש'אין מעבירים על המצוות', כלומר שאין לאדם להישמט ממצווה שהוא נפגש בה ויש לו יכולת לקיימה - יש לעשות זכר כל שהוא לנס פורים כבר באדר ראשון³. לכן אסור להספיד ולהתענות בי"ד ובט"ו שבאדר ראשון. וכן אין אומרים בימים אלו תחנון, ואת הפרק "לַמְנַצֵּחַ וכו' יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה" שקודם ל"ובא לציון", כיוון שימים אלו אינם ימי צרה⁴. וראוי להרבות קצת בסעודה בי"ד אדר ראשון, לכבוד הנס⁵.

חסידים ואנשי מעשה נוהגים להיטהר במקווה לקראת חג פורים, וטוב לסדר את הבית¹ וללבוש בגדי שבת לכבוד החג². מלבד כבוד החג, יש בלבישת בגדי שבת זכר לבגדי המלכות שלבשה אסתר כאשר באה לפני אחשוורוש לבקש על עמה, ולבגדי המלכות שלבש מרדכי כאשר התבטלה גזרת המן³.

כאשר פורים חל במוצאי שבת, כדאי להבדיל על הכוס לפני תפילת ערבית¹. ואף שבדרך כלל מבדילים לאחר תפילת ערבית כדי לאחר את הוצאת השבת, עדיף שלא לנהוג כן כאשר פורים חל במוצאי שבת, ושני טעמים לכך. טעם אחד הוא שהכאת המן על ידי 'נפצים' ו'קפצונים' היא מלאכה גמורה, ויש סוברים שאמירת "המבדיל בין קודש לחול" אינה מתירה לעשות מלאכה גמורה, וכדי להתירה יש להבדיל על הכוס². וטעם שני הוא שתפילת ערבית וקריאת המגילה לוקחים זמן רב, ויש חשש שלאחר התפילה, אנשים ישכחו לעשות הבדלה³. ומכיוון שההבדלה נעשית לפני תפילת ערבית ולפני אמירת "אתה חוננתנו", יש לזכור לומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" לפני שמדליקים את נר ההבדלה⁴. 

כאשר פורים חל במוצאי שבת, רצוי לאחֵר מעט את זמן תפילת ערבית, כדי לאפשר לאנשים להתחפש ולהתארגן לקריאת המגילה⁵.