פורים וסגולת ישראל

חג הפורים נקבע על ידי מרדכי ואסתר, ובו אנו חוגגים את נס ההצלה מגזרת המן. שמחת הפורים היא שמחה גדולה מאוד, עד שהיא מתחילה ומתנוצצת כבר מראש חודש אדר, וממשיכה במצוות הפורים בו ביום - בקריאת המגילה ובהודאה לה' על הנס, במתנות לאביונים, במשלוח מנות ובמשתה ושמחה. יתרה מכך, ערכו של סיפור המגילה כה גדול, עד שחז"ל הורונו כי "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידים ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינם בטלים לעולם"¹. ונשאלת השאלה, כיצד זה מגילה הנקראת מדברי סופרים, ערכה נצחי כחמישה חומשי תורה; ומהי אפוא משמעותו הגדולה של נס הפורים? 

גזרת המן "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד", הייתה הגזרה הקשה ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, ובה עמד עם ישראל בפני סכנה קיומית מיידית. ההצלה מן הגזרה הבטיחה את המשך קיומם הפיזי של ישראל, ומנעה את השמדתם. אך יתרה מכך, גזרת המן וההצלה ממנה חוללו בעם ישראל מהפך רוחני חיוני, שלולא הוא, היה עם ישראל זונח לחלוטין את זהותו ומתבולל בין העמים. כדי להבין כראוי את משמעותו של מהפך רוחני זה, ואת ערך נס פורים לדורות, יש להבין מהו התהליך הרוחני שעבר עם ישראל בתקופה ההיסטורית שבה התרחש סיפור המגילה. 

המגילה מתארת בפירוט את סיפור הגזרה ואת נס ההצלה, אך אינה מציינת מהי הסיבה הרוחנית שהביאה לגזרה קשה זו. חז"ל בדבריהם ביארו שאחת הסיבות לגזרת המן הייתה השתתפותו של עם ישראל במשתה אחשוורוש². דברי חז"ל אלו מעוררים תמיהה, כפי שניסחהּ ר' יאשיהו פינטו (בעל פירוש הרי"ף על הספר עין יעקב):

"איך יתכן שעל עוון הנאת סעודת אחשוורוש יענשו הריגת מוות ואבדון, והרי אין עונש כרת ומיתה על אכילת אוכל לא כשר. ועל לאו אחד שבתורה הייתה כל החרדה הזאת"? 

כדי לענות לשאלה זו ולהבין את חומרת הנאתם של ישראל מסעודת אחשוורוש, יש להקדים ולהבין את הסיבה לסעודה זו, ואת הרקע ההיסטורי לסיפור המגילה. 

אחשוורוש היה מלך פרס, שמלך אחר כורש, קודמו. כשישים שנה לפני מלכות אחשוורוש, נחרב בית המקדש הראשון על ידי נבוכדנצר מלך בבל, וכעשר שנים לפני מלכות אחשוורוש, גברה מלכות פרס על מלכות בבל, וכורש מלך פרס נתן רשות לגולי בבל לשוב לארץ ישראל, ולבנות את בית המקדש. אמנם מעטים מאוד נענו לקריאה - כארבעים אלף איש בלבד. רוב עם ישראל העדיף את חיי הגלות על פני עלייה לארץ ישראל ובניית המקדש.

בהגיעם לירושלים, בנו עולי בבל מזבח וחידשו את עבודת הקרבנות, ואף התחילו להניח יסודות לבניית בית המקדש. אך גויי הארץ - 'צרי יהודה' - התנכלו להם וניסו למנוע את הבנייה. לאור כישלונם של צרי יהודה בעצירת הבנייה בכוח, הם פנו לאפיק הדיפלומטי, ושלחו לכורש איגרת שבה הם הוציאו את דיבת היישוב היהודי בארץ, וביקשו שיורה להפסיק את עבודות הבניין. כורש הורה לעצור את העלייה לארץ ולהפסיק את בניית המקדש וירושלים³. אחשוורוש, שמלך אחרי כורש, המשיך במדיניות קודמוֹ, ומנע מעולי בבל לבנות את בית המקדש. 

לאור תמונת מצב זו, משיב רבי יאשיהו פינטו לשאלת חוּמרתה של סעודת אחשוורוש. הוא אומר כי כמבואר בגמרא, סעודת אחשוורוש לא הייתה סעודה סתמית, אלא עניינה היה לחגוג את אי-קיום נבואת הגאולה. אחשוורוש הכיר את נבואת ירמיהו, שאחרי שבעים שנות גלות, ישובו ישראל לארצם. הוא חשש שכאשר יחזרו ישראל לגדוּלה, מלכות פרס תאבד את מעמדה. לפי חשבונו, הושלמו שבעים השנים ועם ישראל לא נגאל, ומכך הוא הסיק שעם ישראל לא ייגאל יותר. מסקנה זו שימחה אותו מאוד, ולשם חגיגתהּ הוא ערך משתה. במהותו, היה המשתה הכרזה שאין תקווה לעם ישראל, וחורבנו בלתי הפיך. לפיכך, השתתפות גולי בבל בסעודה הייתה חמורה ביותר, ושיקפה הפניית עורף לחזון הגאולה ולתפקיד ההיסטורי של עם ישראל - לחזור לארצו, לבנות את מקדשו ובכך "לתקן עולם במלכות שדי". 

ועולה התמיהה - כיצד מסוגל היה ציבור הגולים להשתתף בסעודה שכל עניינה ייאוש מהגאולה וביטול מעמדו ותפקידו ההיסטורי של עם ישראל בתיקון העולם? תמיהה זו מחייבת לחזור כמה עשרות שנים לאחור, להשקפה הרווחת בעם ישראל לאחר חורבן הבית הראשון. 

אחרי חורבן הבית, רווחה בעם ישראל ההשקפה שלפיה משמעות החורבן היא הפרת הברית בין ה' לעמו, וניתוק הקשר המיוחד ביניהם. וכך השיבו ישראל לנביאים שהוכיחו אותם אחרי החורבן: "הרי כבר מְכַרַנוּ ה', ואין לו עלינו כלום! עבד שמְכַרוֹ רבו ואִשה שגירשהּ בעלה, כלום יש לזה על זה כלום"⁴!?

היום, במבט לאחור, אנו יודעים שהגלות היא זמנית, אבל גלות בבל הייתה הגלות הראשונה. בעת ההיא, לפי ניסיון עברוֹ, לא יכול היה עם ישראל לדעת שגם אחרי חורבן המקדש ופיזור ישראל בגלות, תהיה לו תקומה. רבים סברו שמשמעות החורבן היא ביטול הבחירה האלוקית בישראל וניתוק הקשר המיוחד שבין ישראל לה'. נראה שזו הסיבה שכה מעט אנשים נענו להצהרת כורש ועלו לארץ ישראל, כי רובו של עם לא האמין שתהיה תקומה, ולא ראה את עצמו קשור עוד לארץ ישראל ולבניין בית המקדש. 

השקפה זו התחזקה כאשר כורש חזר בו מהצהרתו, ואסר על בניית המקדש וירושלים. אין דבר שגורם ייאוש, כמו תקוות שמתבדות. עוד לפני הצהרת כורש, היו רבים שסברו שהברית עִם ה' הופרה. הצהרת כורש הפיחה רוח תקווה במיעוט שהאמין בהגשמת נבואת ירמיהו וציפה לה, במיוחד לאור העובדה שהיא התרחשה בדיוק שבעים שנה אחרי גלות יהויקים. ביטול הצהרת כורש יצר מפח נפש וייאוש, וחיזק את ההשקפה שלפיה משמעות הגלות היא ביטול הקשר המיוחד בין עם ישראל לה'.

אך בין גולי בבל היו גם כאלה שלא איבדו תקווה. הם סברו שמניין שבעים השנים שבסיומן עם ישראל ייגאל לא התחיל בגלות יהויקים, אלא אחת-עשרה שנים אחריה, בגלות יהויכין. הם המתינו בציפייה דרוכה שמשהו יתרחש בשנת השבעים לגלות זאת, וכאשר לא התרחש דבר - גבר ייאושם. 

זהו הרקע לסעודת אחשוורוש. אחשוורוש עצמו ציפה לראות אם יתרחש משהו בשנת השבעים לגלות יהויכין, ומשנוכח שעם ישראל לא נגאל, ציין את שמחתו הרבה במשתה ארוך ורהבתני. אין פלא אפוא שרבים מעם ישראל השתתפו במשתה, כיוון שהם עצמם לא האמינו שנותרה עוד תקווה⁵. 

הגמרא אומרת שאסתר רמוזה בתורה, בפסוק "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא"⁶. "הַסְתֵּר אַסְתִּיר", זהו הסתר כפול. פעמים אדם מסתתר ויודעים על קיומו, אלא שאין מוצאים אותו. זהו הסתר אחד. אמנם פעמים אדם מסתתר, וחושבים שאין הוא קיים כלל. זהו הסתר כפול. בתקופת מרדכי ואסתר, היו רבים מעם ישראל שהשקפתם בנוגע לקב"ה הייתה השקפה של הסתר כפול - הם לא חשבו שה' משגיח עליהם בהשגחה נִסתרת, אלא סברו שה' עזב אותם לגמרי. "עבד שמְכַרוֹ רבו, ואִשה שגרשהּ בעלה, כלום יש לזה על זה כלום"!? 

אבל נצח ישראל לא ישקר ולא יִנחם. כאשר עם ישראל בורח מזהותו, מתייאש ממנה ואינו מאמין בה, פעמים שדווקא הגויים מזכירים לו אותה. לרבים מישראל שהתייאשו מהגאולה והתכחשו ליהדותם, המן הוכיח שאי אפשר לברוח מהזהות היהודית. גם אם עם ישראל ידמה במעשיו לגויים - עבור הגוי הוא תמיד יישאר יהודי, ובשעת כעסו ירצה הגוי להשמיד את כולם - את היהודי המאמין עם אחיו הכופר. עבורו, כולם יהודים במידה שווה.

גזרת המן יצרה אפוא תפנית בעם ישראל, ועוררה מחדש את ההכרה בזהותו המיוחדת; כפי שניבא יחזקאל הנביא: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי אָנִי נְאֻם ה' אלקים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם"⁷. במעשה המגילה, מתוך עומק השבר בגזרת המן, חזר עם ישראל לזהותו, הכיר מחדש בקשר הבלתי ניתן לניתוק בינו ובין אלוקיו, ופנה אל ה' בתפילה לישועה. אולי זוהי משמעות דברי חז"ל, שבפורים עם ישראל קיבל את התורה מרצון - "הדור קבלוה בימי אחשורוש"⁸ - בפורים בחר עם ישראל מחדש ביהדותו, ובזיקה המיוחדת בינו ובין הקב"ה. 

אם כן, נס פורים היה לא רק נס הצלה מגזרה קשה. מתוך ההתעוררות הרוחנית שבאה בעקבות הגזרה, ובעקבות ההכרה המחודשת של עם ישראל בזהותו ובהיותו עַם ה', נפתח הפתח לבניין בית המקדש השני ולגאולת ישראל. דריוש, בן אחשוורוש ואסתר, שמָלך אחר אביו, ביטל את איסור בניית המקדש. בימיו נבנה הבית השני, שבעים שנה אחר חורבן הבית הראשון⁹. ובעת ההיא הופיעו קווי האור של אנשי כנסת הגדולה, התפתחה תורה שבעל-פה, תוקנו תקנות ונתגבש סדר תפילה וברכות. הכוח המעמיד של עם ישראל בשנות גלותו - נבנה והתבסס. 

חג הפורים מבטא אפוא את סגולת ישראל ואת הברית הנצחית בין הקב"ה לעמו. גם במצבי שפל, כשהעם מפוזר ומפורד בגלות, מאבד את זהותו ומיואש מגאולה - נצח ישראל לא ישקר, ועם ישראל חוזר למקורו ולזהותו. קשר יצוק זה בין הקב"ה ועמו לעולם אינו מופר. מתוך החושך, זורח אור גדול של ישועה וגאולה.

לפיכך מגילת אסתר לא תתבטל לעולם, כי נס פורים מבטא את אי יכולת הביטול של הבחירה האלוקית בעם ישראל. גם כשהתנאים והנסיבות מובילים למחשבה שהברית הופרה - היא קיימת לעולם. הקב"ה מכוון את אירועי ההיסטוריה באופן שאורם של ישראל ילך וינהיר, עד לגאולה השלמה במהרה בימינו.