הימים מראש חודש סיוון עד חג השבועות הם ימי שמחה1; אין מספידים בהם2, אין מתענים בהם ואין אומרים בהם תחנון3.
ימים אלו הם ימי שמחה משום שבהם התכונן עם ישראל לקבלת התורה. בראש חודש סיוון חנו בני ישראל בהר סיני. בחנייה זו היו ישראל מאוחדים "כאיש אחד בלב אחד"4, ומכוח אחדות זו הם זכו לקבל את התורה5. למחרת ביום ב' בסיוון, מסר משה רבנו לעם ישראל את הייעוד האלוקי שלהם מאת ה': "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ"6. וכיוון שביום זה נאמר לעם ישראל שהוא עם סגולה, ונעשינו מיוחסים, יום זה נקרא "יום המיוחס"7. שלושת הימים שלאחר מכן, מג' סיוון עד שבועות, הם 'שלושת ימי ההגבלה'. בימים אלו עם ישראל התקדש והתטהר לקראת מתן תורה8.
ראוי לטבול במקווה לקראת החג9, זכר לחיוב שהיו כל ישראל מחויבים בזמן שבית המקדש היה קיים, לטהר את עצמם כדי שיוכלו לעלות לבית המקדש10, וזכר לטבילה שטבלו אבותינו בערב שבועות, לקראת קבלת התורה11.
חג שבועות הוא חג מתן תורה. ביום זה בחר בנו ה', רוממנו מכל עם ונתן לנו במעמד גדול ונורא את התורה, שהיא כלי חמדתו. מפליא שהיותו של שבועות חג מתן תורה לא נכתב בתורה בפירוש בשום מקום. מוזכר בתורה שחג השבועות הוא "חַג הַקָּצִיר"1, מוזכר גם שהוא "יוֹם הַבִּכּוּרִים" ומקריבים בו את שתי הלחם הבאים מן התבואה החדשה2, אך בשום מקום בתורה לא מוזכר שחג שבועות הוא חג מתן תורה.
תשובות רבות ניתנו לשאלה זו. תשובה אחת שניתנה לכך היא שבכוונה עניין זה לא נכתב בתורה, כדי ששמחת מתן תורה שבכתב תהיה מבוססת על התורה שבעל פה ועל האמונה בדברי חז"ל, ומתוך כך נלמד שאי אפשר לגשת לתורה שבכתב ללא התורה שבעל פה וללא האמונה בדברי חז"ל3.
תשובה נוספת שניתנה לכך היא שאילו היה כתוב בתורה בפירוש שחג שבועות הוא חג מתן תורה, אפשר היה לטעות ולחשוב שיש לשמוח בנתינת התורה רק יום אחד בשנה - בחג השבועות; ולא היא. שמחת התורה וההודאה על שה' בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו צריכות ללוות אותנו בכל עת ובכל שעה, כמו שאמרו חכמים: "חביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שניתנה מהר סיני"4.
מלבד "יוֹם הַבִּכּוּרִים"1 ו"חַג הַקָּצִיר"2, חג מתן תורה מכונה בתורה גם "חַג הַשָּׁבֻעוֹת"3. בדרך כלל שם החג מציין את הסיבה לו אך השם "חג השבועות" מציין את שבעת השבועות הקודמים לו, שבהם סופרים את ספירת העומר ומתכוננים לקבלת התורה4. אפשר שהתורה כינתה כך את חג השבועות כדי ללמדנו שאי אפשר לקבל את התורה כראוי ללא הכנה מוקדמת. כדי לקבל את התורה כראוי יש להתקדש, להיטהר ולהתכונן, וכפי המידה שאדם מכין ומטהר את עצמו, כך הוא זוכה לקבל את התורה, להתעלות ולהתקדש על ידה5.
חג שבועות הוא החג היחיד שלא מצוין בתורה באיזה תאריך בחודש הוא חל. ציון זמנו של חג שבועות בתורה אינו ציון התאריך שהוא חל בו בחודש, אלא ציון מספר הימים שבינו לבין חג הפסח; וכך נאמר בתורה: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת וכו' עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וכו' וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ"1. לא רק שהתורה אינה מציינת את התאריך שבו חל חג שבועות, אלא שמהתורה אין לו תאריך קבוע, והוא משתנה בהתאם לאורכם של חודשי ניסן ואייר. כאשר חודשים אלו מלאים - חג שבועות חל בה' בסיוון, כאשר הם חסרים - חג שבועות חל בז' בסיוון, וכאשר אחד מהם מלא והאחר חסר (כפי הנהוג בזמן הזה, שאין מקדשים את החודש על פי הראייה אלא על פי לוח קבוע) - חג השבועות חל בו' בסיוון. הטעם להיעדר תאריך קבוע בחודש לחג השבועות ולקביעת זמנו על פי מספר הימים שבינו לבין הפסח, הוא הדגשת התורה שעניינם של חג הפסח וחג השבועות הוא אחד - יצאנו ממצרים כדי לקבל את התורה, כמו שנאמר: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה", ורק לאחר קבלת התורה הושלמה מטרת יציאתנו ממצרים2.
תכליתה של יציאת מצרים היא החירות. לולא קיבלנו את התורה, לא היינו יוצאים לחירות אלא רק מחליפים אדונים - במקום להיות עבדים לפרעה היינו עבדים לדעות משובשות, ליצרים, לתאוות ולחולשות אנושיות הקיימות בנו. רק על ידי התורה אנו משתחררים מכל אלו, ויכולים לחיות חיים המותאמים לרצוננו הפנימי לדבוק בה' ולקיים את מצוותיו, כמו שאמרו חכמים "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". ולכן רק אחר קבלת התורה הושלמה מטרת יציאתנו ממצרים3.
כאמור לעיל, חג שבועות מכונה בתורה "חַג הַקָּצִיר"1, משום שבתקופה זו קוצרים את התבואה מן השדות ושמחים ביבולי השדה. לשמחה זו שותפות כל אומות העולם, אך בשונה מאומות העולם, שמייחסות את הברכה לכוחות הטבע, עם ישראל יודע שאין הטבע אדון לעצמו אלא הקב"ה הוא מקור השפע והוא המסדר את הטבע לטובת האדם, ולו ראוי להודות על יבולי השדה ועל השפע החקלאי2.
מצווה להכין מאכלים משובחים לכבוד חג השבועות, להראות את שמחתנו בקבלת התורה1. מסופר בגמרא שרב יוסף, שהיה אחד מגדולי האמוראים, היה מבקש שיכינו למענו בשר עגל שהגיע לשליש שנות גידולו ('עגלה משולשת'), שכן אז בשרו משובח ביותר, כדי להראות את שמחתו בקבלת התורה2.
נוהגים לקשט את בית הכנסת ואת הבתים בצמחים, זכר להר סיני שהיה מקושט בצמחים בזמן מתן תורה1. יש המהדרים לקשט את בית הכנסת והבתים בשושנים ובעשבים ריחניים, זכר לכך שבזמן מתן תורה התמלא העולם בריח טוב2, ויש הנוהגים לקשט את בית הכנסת והבתים בענפי אילנות כדי להזכיר שבשבועות נידונים על פירות האילן, ועל ידי כך נתעורר להתפלל עליהם3. ויש הנמנעים מלהשתמש בענפי אילנות, כדי שלא להידמות לגויים העושים כך בימי חגם4.
נוהגים לאכול בחג השבועות מאכלי חלב1, והטעם למנהג זה הוא שכאשר בני ישראל חזרו לאוהליהם לאחר מעמד הר סיני, הם אכלו מאכלי חלב. זאת כיוון שכל התורה נרמזה בעשרת הדיברות וכולה נמסרה לעם ישראל במעמד הר סיני, לכן לאחר מעמד הר סיני, בני ישראל קיבלו את הלכות הכשרות, והעדיפו לאכול מאכלי חלב, שאין הרבה הלכות הנוגעות להכנתם ואפשר להכינם במהירות, מאשר לאכול מאכלי בשר ולטרוח בהכנתם טרחה רבה - להכין סכין כשר לשחיטה, למלוח את הבשר ולהוציא את הגידים והחלבים האסורים באכילה. זכר לכך, נוהגים לאכול בחג השבועות מאכלי חלב2. ויש שנוהגים לאכול בשבועות דבש וחלב, כיוון שהתורה נמשלה להם, כמו שנאמר "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ"3.
מסופר במדרש שבבוקרו של מעמד הר סיני בני ישראל התעצלו, ובמקום להשכים קום ולהתכונן לקבלת התורה הם ישנו באוהליהם, ומשה היה צריך להשכים אותם למעמד הר סיני. כך נאמר במדרש: "ישנו ישראל עד שתי שעות ביום, ויצא משה ובא למחנה ישראל והיה מעורר אותם משנתם ואומר להם עימדו משנתכם, כבר בא החתן ומבקש את הכלה להכניסה לחופה וממתין לה!"1. כדי לתקן חטא זה נוהגים להישאר ערים בליל שבועות וללמוד תורה כל הלילה, ובכך להראות את אהבתנו לתורה2.
רבים נוהגים לומר בליל החג את "תיקון ליל שבועות", שנוסד על פי הזוהר והאר"י הקדוש. בסדר לימוד זה אומרים תחילה פסוקים אחדים מכל פרשה ומכל ספר מספרי הנביאים והכתובים, לאחר מכן מזכירים את כל תרי"ג המצוות, ולבסוף קוראים מדרשי חז"ל וקטעים מהזוהר הקדוש הקשורים לחג שבועות3. יש סוברים שיש להעדיף את אמירת "תיקון ליל שבועות" על כל לימוד אחר4, ויש סוברים שכל אדם רשאי ללמוד בליל שבועות מה שליבו חפץ5.
המנהג להישאר ערים בליל שבועות וללמוד תורה כל הלילה הוא מנהג קדוש ונעלה, אך אם קיומו יגרום לכך שקריאת שמע ותפילת שחרית תיאמרנה מתוך נמנום או בחוסר כוונה, עדיף לישון כפי הצורך בלילה כדי שהן תיאמרנה כראוי6. מכך יש ללמוד שהמצוות שאנו חייבים בהן הן הבסיס לכל התעלות והתקדשות, ורק על גביהן אפשר להתעלות ולהשיג מעלות רוחניות עליונות ונשגבות.
בבתי כנסת רבים מוגש במשך הלילה כיבוד ללומדים, כדי שיוכלו להתרענן ולהתחזק. יש לשים לב שמזמן עלות השחר אסור לאכול ולשתות, מכיוון שאסור לאכול ולשתות לפני תפילת שחרית1, ואיסור זה חל מעלות השחר2.
טעמו של האיסור לאכול ולשתות לפני תפילת שחרית הוא שהקדמת סיפוק תאוות הגוף לחובת התפילה היא גאווה3. לכן שתיית מים מותרת, משום שמים הם משקה פשוט ודל4, ומותרת גם שתיית קפה או תה5.
אדם שהיה ער כל ליל שבועות צריך ליטול את ידיו בבוקר, אך לא יברך את ברכת "על נטילת ידיים", משום שיש ספק אם הוא חייב ליטול את ידיו, וכלל בידינו: "ספק ברכות - להקל"1.
הספק אם אדם שהיה ער כל הלילה חייב ליטול את ידיו נובע ממחלוקת הראשונים מהי הסיבה לחיוב נטילת ידיים בבוקר. לדעת הרא"ש, הטעם לחיוב הוא שבשעה שאדם ישן הוא נוגע במקומות מלוכלכים בגופו, ואין להתפלל בידיים מלוכלכות2. לפי דעה זו, אדם שהיה ער במשך הלילה לא צריך ליטול את ידיו, מכיוון שאין צורך לחשוש שהוא נגע במקומות מלוכלכים בגופו3. לדעת הרשב"א, הטעם לחיוב נטילת ידיים בבוקר הוא שלקראת יום חדש של עבודת ה' יש להתקדש ולהיטהר, בדומה לכהנים שנוטלים את ידיהם בכיור לפני שהם מתחילים לעבוד בבית המקדש4. לפי דעה זו, גם אדם שהיה ער בלילה צריך ליטול את ידיו בבוקר5. מכיוון שמחלוקת זו אינה מוכרעת, אדם שהיה ער כל הלילה צריך ליטול את ידיו, אך לא יברך על הנטילה6.
לדעת המשנה ברורה, אדם שהיה ער כל הלילה יכול לחייב עצמו בנטילת ידיים גם לדעת הרא"ש, על ידי נגיעה במקום מלוכלך בגופו, וכך יוכל ליטול ידיים בברכה7, וכן נוהגים יוצאי אשכנז8.
פוסקי ספרד אינם סומכים על סברה זו, ולדעתם גם כאשר אדם מלכלך את ידיו, יש ספק אם הוא חייב ליטול את ידיו, מצד דברי הרשב"א. זאת כיוון שיש מקום לומר שלדעת הרשב"א, החובה להתקדש ולהיטהר לקראת יום חדש של עבודת ה' היא רק כאשר אדם ישן בלילה, שכן אז בקומו הוא כברייה חדשה, ולא כאשר אדם היה ער כל הלילה. לכן יוצאי ספרד אינם מברכים "על נטילת ידיים", גם כאשר אדם נגע במקום מלוכלך בגופו9.
יש ליטול את הידיים מיד בהגיע עלות השחר, כיוון שאחת המטרות שלשמן נוטלים ידיים בבוקר היא לסלק את הרוח הרעה השורה על הידיים בלילה, ואפשר שרוח רעה זו שורה על הידיים בסוף הלילה גם אם האדם ער באותה שעה, ויש לסלקה בהקדם10. ואולם מכיוון שאין הדבר ברור, אין צריך להפסיק באמצע הלימוד לצורך זה11.
נחלקו הפוסקים אם אדם שהיה ער כל הלילה צריך לברך בבוקר את ברכות התורה, ומחלוקתם תלויה בשאלה מאיזה טעם מברכים את ברכות התורה בכל בוקר. יש סוברים שברכות התורה דומות לברכות השחר, וכשם שחכמים תיקנו לברך כל יום את ברכות השחר, כך גם הם תיקנו לברך כל יום את ברכות התורה. לדעה זו, יש לברך את ברכות התורה בכל יום מחדש, ואין זה משנה אם האדם ישן בלילה או שהיה ער כל הלילה1. ויש סוברים שמברכים את ברכות התורה בכל בוקר משום שהסחת הדעת מלימוד התורה מחייבת לברך שוב את ברכות התורה, וכיוון שבשעת השינה אדם מסיח דעתו מן הלימוד, עליו לברך את ברכות התורה בבוקר. לדעה זו, אדם שהיה ער בלילה אינו צריך לברך שוב את ברכות התורה, מכיוון שהוא לא הסיח את דעתו מהלימוד2.
מחלוקת זו אינה מוכרעת, ולכן אדם שהיה ער כל הלילה לא יברך בבוקר את ברכות התורה, מכיוון שכלל בידינו: "ספק ברכות - להקל". אמנם כדי לצאת מן הספק ראוי לשמוע את הברכה מאדם שישן והתחייב בברכה לדעת כולם, ולצאת ידי חובה בברכתו. כאשר הדבר אינו אפשרי, יש להתכוון לצאת ידי חובת ברכת התורה בברכת "אהבה רבה". בברכה זו מתפללים על השגת התורה, ובשעת הדחק אפשר לצאת בה ידי חובת ברכת התורה3.
אדם שישן בערב שבועות חצי שעה או יותר, והיה ער כל ליל שבועות, יכול לברך את ברכות התורה בבוקרו של חג השבועות לדעת כולם. לפי הדעה שהסיבה לאמירת ברכות התורה כל בוקר היא שברכות אלו דומות לברכות השחר, ויש לברכן בכל יום מחדש, ודאי שעליו לברך את ברכות התורה. ולפי הדעה שמברכים ברכות התורה בכל בוקר משום שהסחת הדעת מן הלימוד מחייבת לשוב ולברכן, גם כן עליו לברך, מכיוון שהוא ישן בערב החג והסיח את דעתו מן הלימוד4.
יוצאי ספרד אינם חוששים לדעה שאדם שהיה ער בלילה אינו יכול לברך את ברכות התורה, והם נוהגים לברך את ברכות התורה גם כאשר אדם היה ער לילה שלם5. ואף שכלל בידינו "ספק ברכות - להקל", בקרב יוצאי ספרד התפשט המנהג לברך את ברכות התורה גם כאשר אדם היה ער כל הלילה, ובמקום שיש מנהג אין חוששים לדעות החולקות, וסומכים על המנהג6.
אדם שנשאר לבוש בציצית כל הלילה, נחלקו הפוסקים אם הוא צריך לברך על הציצית בבוקר1, ומחלוקתם תלויה בשאלה אם אדם הלובש ציצית בלילה מקיים בזה מצווה. יש סוברים שאדם הלובש ציצית בלילה אינו מקיים בזה מצווה. זאת כיוון שנאמר בפרשת ציצית: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם"2, ומכך למדו חז"ל שמצוות ציצית נוהגת רק בזמן שרואים את הציצית, כלומר ביום3. לדעה זו, הלילה מהווה הפסק בין הברכה שנאמרה ביום הקודם לבין המצווה המתחדשת בבוקר, ויש לברך שוב על הציצית בבוקר4. ויש סוברים שאדם הלובש ציצית בלילה מקיים מצווה, ומה שדרשו חכמים מהפסוק "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ", שבלילה פטורים ממצוות ציצית - הכוונה היא שבגד של לילה פטור מציצית, אבל בגד שרגילים ללבוש ביום, חייב בציצית גם בלילה5. לדעה זו, הלילה אינו מהווה הפסק בין הברכה למצווה המתמשכת בבוקר, ואין לברך שוב על הציצית6. למעשה אין לברך על הציצית בבוקר, כיוון ש"ספק ברכות - להקל", אך נכון לכוון בברכה על הטלית שהיא תפטור גם את הציצית, כדי לצאת ידי חובת הסוברים שיש לברך על הציצית7. אדם שאין לו טלית יבקש מחברו שיש לו טלית שיפטור אותו בברכתו8, וטוב שיאחז בפתילי הציצית בשעה שחברו מוציאו בברכה9, כדי שיהיה ניכר שהברכה מתייחסת לציצית10.
יש סוברים שמי שהיה ער כל הלילה לא יברך את ברכות "אלוקי נשמה שנתת בי" ו"המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי", מכיוון שברכות אלו תוקנו להודאה על העברת השינה והחזרת הנשמה לגוף לאחר השינה, ואדם שלא ישן אינו מחויב בהן1. ויש חולקים וסוברים שמי שהיה ער כל הלילה מברך ברכות אלו, משום שהן תוקנו על הטובה הכללית שה' עושה עם בריותיו, ולא להודאה פרטית על הטובה האישית של המברך2.
יוצאי ספרד נוהגים כדעה שברכות אלו תוקנו על הטובה הכללית שה' עושה עם בריותיו, ולפי מנהגם אדם שהיה ער כל הלילה מברך את ברכת "אלוקי נשמה" ואת ברכת "המעביר חבלי שינה מעיני"3. ויוצאי אשכנז חוששים לדעה שברכות אלו תוקנו להודאה על הטובה האישית של המברך, ולפי מנהגם יש להשתדל לשמוע ברכות אלו מאדם שישן והתחייב בהן לדעת כולם, ולצאת ידי חובה בברכותיו4.
לסיכום, יוצאי ספרד שלא ישנו בלילה מברכים את כל הברכות כבכל יום, חוץ מברכת "על נטילת ידיים". יוצאי אשכנז שלא ישנו בלילה, מלכלכים את הידיים, נוטלים ידיים ומברכים "על נטילת ידיים", אך אינם מברכים את ברכת "אלוקי נשמה", את ברכות התורה ואת ברכת "המעביר שינה מעיני", ועליהם לשמוע ברכות אלו מאדם שישן והתחייב בהן5.
אדם שישן בלילה חצי שעה, יכול לברך את כל הברכות לכל הדעות6.
על אף העייפות השורה על האדם לאחר לילה ללא שינה, יש להשתדל להתפלל את תפילות שחרית ומוסף בכוונה, בהתלהבות ובזריזות1. "וידוע כי גמר הפרי של תיקון ספירת העומר ולימוד ליל חג השבועות הוא בתפילת מוסף, לכן צריך להזדרז בה הרבה כי הכל הולך אחר החיתום"2.
יוצאי אשכנז נוהגים לקרוא את מגילת רות לאחר תפילת שחרית1. יש מהם שמקפידים לקוראהּ מתוך מגילה כשרה הכתובה על קלף, ומברכים לפני קריאתה "על מקרא מגילה" ו"שהחיינו"2, ויש שאינם מברכים לפני קריאתה3, וכל אחד יעשה כמנהגו4.
רבים מיוצאי ספרד נוהגים לקרוא את מגילת רות5 לאחר אמירת ה'אזהרות' (פיוט בו נמנות כל תרי"ג מצוות בחרוזים)6, ומי שקרא את מגילת רות בתיקון ליל שבועות אינו צריך לחזור ולקוראהּ ביום7.
הטעם לקריאת מגילת רות בשבועות הוא שמגילת רות עוסקת במצוות גמילות חסדים, כמו שאמרו חכמים במדרש: "אמר רבי זעירא המגילה הזו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא היתר ולא איסור, ולמה נכתבה? ללמדך שכר של גומלי חסדים"8, וגמילות חסדים היא היסוד לקבלת התורה9.
קוראים בתורה בפרשת יתרו את מעמד הר סיני1, שכן אמרו חכמים: "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני היו קורין את הפרשה הזו בכל שנה, ואני מעלה עליכם כאלו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלין את התורה"2. מכיוון שקריאה זו היא קריאה חשובה ומעלתה גדולה, נוהגים רבים לומר לפני הקריאה פיוטים הקשורים למעלת התורה ולמעלתם של ישראל. יוצאי אשכנז נוהגים לומר את הפיוט הנקרא 'אקדמות'3, ויש מיוצאי ספרד שנוהגים לומר בפתיחת הארון את פיוט 'הכתובה' שחיבר רבי ישראל נג'ארה, הממשיל את התורה לכתובה שבין החתן (הקב"ה) לכלה (ישראל)4.
נוהגים להעלות את הרב או תלמיד חכם לעלייה של קריאת עשרת הדיברות5.
יש הנוהגים לעמוד בזמן קריאת עשרת הדיברות1, זכר לכך שעם ישראל עמד במתן תורה וקיבל את התורה מתוך אימה ויראה2, וכן מנהג יוצאי מרוקו3. ויש סוברים שאין לעמוד בזמן קריאת עשרת הדיברות4, משום שנתינת חשיבות מיוחדת לקריאת עשרת הדיברות עלולה להטעות כאילו פסוקים אלו בלבד ניתנו למשה בסיני5. וכל קהילה תעשה כמנהגה6.
אדם שנוהג שלא לעמוד בקריאת עשרת הדיברות והוא מתפלל עם קהילה הנוהגת לעמוד, יעמוד עימה, שלא ייראה כאילו הוא מזלזל חלילה בכבוד התורה7, ורצוי שיעמוד מתחילת העלייה, שבזה יהיה ניכר שאין הוא מחשיב את עשרת הדיברות יותר מאת שאר פסוקי התורה8.
לאחר קריאת התורה וההפטרה נוהגים יוצאי אשכנז לומר את תפילת "יזכור", שבה נודבים צדקה לעילוי נשמת הנפטרים, ומתפללים עליהם שזכות זו תעמוד להם שייזכרו לטובה ויזכו לשהות במחיצת אבותינו ואימותינו הקדושים1.
נוהגים שהמתפללים שהוריהם בחיים יוצאים מבית הכנסת בזמן תפילת "יזכור"2, מכיוון שלא ראוי שחלק מהאנשים יעסקו בתפילה וחלק ישתקו וימתינו3, ועוד שהזכרת הנפטרים והכאב המתלווה לה עלולים לעורר את צערם של הסובבים, ואין לאדם לצער את חברו בחג4.
לאחר תפילת מוסף יש מיוצאי ספרד הנוהגים לומר את פיוט ה'אזהרות' שבו נמנות כל תרי"ג מצוות בחרוזים1, כדי להראות שכל תרי"ג מצוות ניתנו למשה בסיני2.
יש הנוהגים לומר את כל ספר תהלים בשבועות, משום שדוד המלך נפטר בשבועות, וביום זה פרקי התהלים מתקבלים ברצון יותר מאשר בימים אחרים בשנה3.
כאשר חג השבועות חל במוצאי שבת, אין לעשות בשבת פעולות לצורך החג, כגון לערוך את השולחן או לשטוף כלים, מכיוון שאסור להכין משבת ליום טוב1.
מותר לאדם ללכת לישון בשבת כדי לאזור כוח ללמוד בליל שבועות2, משום שכבר בשבת האדם נהנה מהשינה3, אך לא יאמר: "אני הולך לישון כדי שיהיה לי כוח ללמוד בליל שבועות"4, כיוון שאז ניכר שבכוונתו לישון לא כדי ליהנות מהשינה בשבת אלא כדי להתכונן למוצאי שבת5.
היום שלמחרת חג השבועות נקרא 'אסרו חג', ונוהגים להרבות בו קצת באכילה ובשתייה1. משמעות הביטוי 'אסרו חג' היא קשירת החג, ומקורו בפסוק בתהילים "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ"2, משמעו של פסוק זה הוא שיש לקשור את קרבן החג בחבלים עד להקרבתו על המזבח3, אך חז"ל דרשו מפסוק זה שאפשר להיות קשור לחג גם ביום שלמחרתו4, ולמשוך את ההארות הרוחניות שהיו בחג ליום הבא אחריו5.
נוהגים שלא לומר תחנון בכל הימים מחג שבועות עד י"ב בסיוון (כולל י"ב בסיוון)1. הטעם לכך הוא שבזמן שבית המקדש היה קיים, כל אדם שעלה לרגל היה צריך להביא שני קרבנות - קרבן עולה, הנקרא 'עולת ראייה', וקרבן שלמים, הנקרא 'שלמי חגיגה'. מי שלא הביא קרבנות אלו בחג יכול היה להביאם בששת הימים שאחרי החג2, ולכן ימים אלו שייכים לחג3.