פרק ז - יום ירושלים

ביום כ"ח באייר תשכ"ז זכינו בחסד ה' לחדש את ריבונותנו על ירושלים המקודשת, הכותל המערבי ומקום המקדש. במשך תשע-עשרה שנות קיומה של מדינת ישראל הייתה ירושלים חצויה - חצייה בריבונות ישראל וחצייה בריבונות ירדן. מקום המקדש והכותל המערבי - שריד בית מקדשנו, המקום שממנו לא זזה השכינה - היו בריבונות ירדן, ולא יכולנו לגשת לכותל ולהתפלל בו. גם חלקי ארץ מרכזיים כחברון, קבר רחל, יהודה ושומרון, חבל עזה, הגולן ועוד, לא היו בידינו. בשנת התשע עשרה להקמת המדינה, מדינות ערב כרתו ברית צבאית וגמרו אומר להשמידנו. בחסדי ה' הגדולים צבא ההגנה לישראל יצא להשיב מלחמה שערה, ניצח במלחמה, ותוך שישה ימים שחרר חבלי מולדת ובליבם את ירושלים עיר הקודש, הכותל המערבי ומקום המקדש.

מדינות ערב לא השלימו עם קיומה של מדינת ישראל, במשך תשע עשרה שנות קיומה. הם ניסו לפגוע בה ללא הרף, ואגרו נשק כדי להשמידהּ. בה' באייר תשכ"ז, כשלושה שבועות לפני תחילת מלחמת ששת הימים, הפרה מצרים את ההסכם שנחתם עמה, והכניסה את צבאהּ לחצי האי סיני, שעל פי ההסכמים היה שטח מפורז בשליטת האו"ם. מדינת ישראל פנתה לעזרת ארצות הברית ושאר מדינות העולם, בבקשה שיקיימו את התחייבותם להגן על ישראל במקרה שמצרים תכניס כוחות צבא לחצי האי סיני, וכלם השיבו את פניה ריקם. כאשר מדינות ערב נוכחו שמדינות העולם אינן נחלצות לעזרת מדינת ישראל, כרתו ביניהם מצרים, סוריה, ירדן ועיראק ברית צבאית, שמטרתה להשמיד את מדינת ישראל, והחלו לקדם את כוחותיהם לעבר גבולות מדינת ישראל.

לצבאות מדינות ערב היה יתרון גדול על צה"ל, בגודלם ובכלי הנשק שלהם. מנהיגיהם דיברו בגלוי על כוונתם להשמיד את מדינת ישראל, והחרדה במדינת ישראל הייתה גדולה. ההערכות היו קשות מאוד והוכשרו הרבה בתי קברות. רבים חששו שעומדת להתרחש במדינת ישראל 'שואה שנייה' חלילה¹.

מלחמת ששת הימים נפתחה בתקיפת פתע אווירית של ישראל על חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן. כמעט כל מטוסי חיל האוויר השתתפו בתקיפה זו, ותוך שעות ספורות הושמדו יותר מארבע-מאות מטוסים של האויב. במבצע זה השיגה ישראל עליונות אווירית, והוא הכריע את כל מהלך המלחמה. יד ה' התגלתה בתקיפה מופלאה זו - בדרך פלא הגיעו המטוסים ליעדם מבלי שנתגלו, השמידו את מטוסי האויב, וכמעט כולם חזרו בשלום לבסיסם. תוך זמן קצר יצאו מטוסי חיל האוויר לגלי תקיפה נוספים, ואף ש'גורם ההפתעה' כבר לא היה קיים, הצליחו מטוסינו להשלים את משימותיהם ולשוב לבסיסם בשלום. וכך כבר ביום הראשון למלחמה חדלו חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן להתקיים².

ישראל עשתה ככל שביכולתה כדי למנוע מלחמה אזורית כוללת. לשם כך שלחה ישראל שדר למלך ירדן, ובו התחייבה שלא תפגע בירדן אם זו לא תצטרף למלחמה. מלך ירדן דחה את בקשת ישראל, וביום הראשון למלחמה תותחים ירדניים פתחו בהפגזה כבדה על ירושלים. ישראל נאלצה להשיב מלחמה שערה ולתקוף את ירדן. יד ההשגחה העליונה סובבה כל זאת - בזכות התעקשותו של מלך ירדן להצטרף למלחמה, זכינו לשחרר את ירושלים ואת שטחי יהודה ושומרון³.

הניצחון על צבאות ערב היה מהיר ומוחץ. ביום הראשון ללחימה, כ"ו באייר, שוחרר חבל עזה, בכ"ז באייר שוחרר השומרון, בכ"ח באייר שוחררו ירושלים והר הבית, בכ"ט באייר שוחררו חברון והרי חברון, קבר רחל ומערת המכפלה, בא' בסיוון שוחרר חצי האי סיני, ובב' בסיוון, היום השישי למלחמה, שוחררה רמת הגולן⁴.

יד ה' נראתה בגלוי במלחמה זו, כאשר בזמן קצר כל כך הושג ניצחון כה מכריע ומוחץ, שאליו לא ציפה איש. לאחר המלחמה, הורגשה בכל העולם היהודי התעוררות עצומה של הודאה לה', והכרה בכך שיד ה' עשתה זאת.

גולת הכותרת של המלחמה הייתה שחרור ירושלים, הכותל המערבי והר הבית. ירושלים היא עיר הקודש, מקום המקדש, הנבואה, התורה והמלכות, העיר שאליה נשואות עיני עם ישראל בכל הדורות; היא בירת הנצח של עם ישראל ואורו של עולם. לאחר כאלפיים שנות גלות שבהן שלטו בה זרים, וגעגועיה ותקוות תקומתה נישאו בלב כל יהודי ויהודי מרחוק, בתפילתו "ותחזינה עינינו בשובך לציון" - זכינו לשוב אליה. הקריאה "הר הבית בידינו" הרטיטה את הלבבות, וגרמה להתרגשות רבה אצל כל יהודי באשר הוא.

ירושלים מאחדת את הקדושה והמלכות: היא עיר הקודש והמקדש והיא גם עיר הבירה שלנו ומרכז שלטוננו המדיני - "מקדש מלך עיר מלוכה". היא מבררת שהייעוד השלם של עצמאותנו המדינית והממלכתית אינו להיות 'מקלט בטוח' לעם נרדף וחסר הגנה, אלא להופיע את חיי הקודש, ולבנות חיים לאומיים שלמים, המוארים באור תורה וקדושה; חיים שמביאים להשראת שכינה בארץ, חיים שבית המקדש הוא מרכזם¹.

כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים, נקבע על ידי הרבנות הראשית ליום הודאה ושמחה, על הישועה שנושענו במלחמת ששת הימים ועל שחרור ירושלים ומקום המקדש¹.

אין אומרים ביום ירושלים ובתפילת מנחה שלפניו וידוי ותחנון², וכן אין אומרים את הפרק "לַמְנַצֵּחַ וכו' יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה" שקודם "ובא לציון" כיוון שיום ירושלים אינו יום צרה³.

נוהגים ללבוש בגדי שבת לכבודו של היום, להתגלח ולהסתפר לכבודו⁴. מתפללים תפילת ערבית ברוב עם, ופותחים באמירת מזמורי ההודיה, כפי שמודפס בסידורים⁵.

בפסוקי דזמרה של תפילת שחרית, נוהגים להוסיף את הפרקים שאומרים בשבתות ובימים טובים, כדי להרבות בדברי שבח והודאה לה', וממשיכים ב"ישתבח" כשאר ימות החול⁶. לאחר חזרת הש"ץ, אומרים הלל שלם, ונחלקו הדעות אם יש לברך לפניו. יש סוברים שאין לברך לפני ההלל⁷, ויש סוברים שיש לברך לפניו⁸. למעשה מועצת הרבנות הראשית הכריעה שיש לברך על ההלל⁹, וכך יש לנהוג¹⁰.

נוהגים לקיים סעודה לכבוד יום ירושלים¹¹ ועוסקים בה בעניינו של יום¹², וסעודה זו נחשבת סעודת מצווה¹³.

יום העצמאות ויום ירושלים חלים בחודש אייר, בין פסח לשבועות, והם מתאימים לזמנים אלו. חג הפסח הוא הזמן שבו נולד עם ישראל, וממנו סופרים את הימים לחג השבועות, שבו קיבלנו את התוכן והייעוד הרוחניים של חיינו. מתאים הדבר שכשבוע לאחר הפסח, המציין את לידת הגוף הלאומי, חל יום העצמאות, שבו אנו שמחים על תחיית הגוף הלאומי בדורותינו. וכשבוע לפני חג השבועות, שבו קיבלנו תורה, חל יום ירושלים, שבו אנו חוגגים את שחרור ירושלים ומקום המקדש, המציינים את הייעוד הרוחני והקדוש שלנו¹.