בשנות הגלות, לא היה קיום ממשי לעם ישראל כעם. אמנם גם בגלות התקיימו יחידים, משפחות וקהילות, אך לא היה קיום לאומה בתור ישות כללית חיה וממשית. ישראל היו מפוזרים ומפורדים, ורק האחדות הפנימית - אחדות הנשמה, ההזדהות עם רוח ישראל והציפייה לעתיד, עשו אותנו לעם אחד. עם קום המדינה, חזרנו להופיע על במת ההיסטוריה בתור עם אחד חי וממשי1.