סיבת האכילה והשתייה לשיעורים

כדי להבין הלכה זו כראוי, יש להקדים ולבאר את מהותם של שיעורי איסור האכילה והשתייה ביום הכיפורים. 

מהתורה, אסור לאכול ולשתות ביום הכיפורים אפילו כמות זעירה של אוכל ושתייה. ואף שעונש הכרת הוא רק למי שאוכל או שותה כמות מסוימת (שתבואר להלן), האיסור מן התורה נאמר בכל כמות של אוכל ובכל כמות של משקה, שכן "חצי שיעור אסור מן התורה". כלומר, גם במקום שהתורה אסרה לאכול או לשתות דבר בשיעור מסוים, השיעור נאמר לעניין העונש, אך עצם האיסור נאמר גם באכילת חצי מהשיעור או כמות אחרת ממנו¹. 

כמות האוכל שחייבים עליה כרת היא אוכל בנפח של 'כותבת הגסה' (תמר גדול), וכמות השתייה שחייבים עליה כרת היא משקה בנפח של 'מלוא לוגמיו' (כמלוא חצי פיו של אדם)². אף שבכל איסורי אכילה שבתורה, השיעור המחייב בעונש הוא 'כזית', ובאיסורי השתייה השיעור המחייב בעונש הוא 'רביעית', ביום הכיפורים השיעורים להתחייב בעונש שונים. זאת משום שאיסורי אכילה שבתורה נאמרו בלשון 'אכילה' ובלשון 'שתייה', ואלו שיעורם ב'כזית' וב'רביעית', אך איסור האכילה ביום הכיפורים לא נאמר בלשון 'אכילה' ובלשון 'שתייה', אלא בלשון עינוי ("בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם"), לכן השיעור המחייב בעונש הוא שיעור כזה שמבטל את העינוי. וקיבלו חז"ל שאוכל בשיעור של כותבת הגסה, ושתייה בשיעור של מלוא לוגמיו, הם המיישבים את דעתו של האדם ומבטלים ממנו את תחושת העינוי³. 

אדם שאכל מאכל בשיעור של חצי כותבת הגסה, ושהה זמן רב ואכל עוד מאכל בשיעור של חצי כותבת הגסה, אינו חייב כרת, מכיוון שהאכילות אינן מצטרפות זו לזו. כדי להתחייב בעונש כרת, יש לאכול מאכל בשיעור כותבת הגסה במשך זמן של 'כדי אכילת פרס'. 'פרס' הוא מלשון פרוסה, ומובנו חצי כיכר לחם, ו'כדי אכילת פרס' הוא משך הזמן הנדרש לאכילת חצי כיכר לחם מהסוג שהיו נוהגים לאכול בזמן חז"ל⁴. 

כמבואר לעיל, כאשר יש צורך לעבור על איסור לצורך הצלת נפש, יש לבחור את האיסור הקל ביותר. איסור שחייבים עליו כרת חמור יותר מאיסור שאין חייבים עליו כרת. לכן, חולה הצריך לאכול מאכל בשיעור של 'כותבת הגסה' ומצב בריאותו מאפשר זאת, יאכל אותו מעט מעט, במשך זמן של יותר מכדי אכילת פרס, וכך ימעט באיסור⁵. אכילה זו נקראת אכילה 'לשיעורים', כיוון שבאכילה זו נותנים את הדעת לשיעור האכילה, ואוכלים כל פעם שיעור מועט. יתרון נוסף לאכילה לשיעורים הוא שיש סוברים שאדם שאוכל בדרך זו אינו מבטל את מצוות העינוי, הנלמדת מהפסוק: "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם"⁶, כיוון שאכילתו אינה מיישבת את דעתו, ונמצא שהוא מעונה⁷.