כלל בידינו, שכאשר יש צורך לעבור על איסור כדי להציל נפש מישראל, יש לבחור את האיסור הקל ביותר שאפשר לעבור עליו כדי להצילהּ. לדוגמה: חולה שיש בו סכנה הצריך לאכול בשר לצורך בריאותו, ואין לפניו בשר כשר אלא רק שני מיני בשר שאינו כשר - האחד בשר נבלה, שאיסורו מהתורה, והאחר בשר עוף שהתבשל עם חלב, שאיסורו מדברי חכמים - מאכילים אותו את בשר העוף, שאיסורו קל יותר1.
על סמך כלל זה נפסקה ההלכה שחולה הצריך לאכול ביום הכיפורים, ומצב בריאותו מאפשר זאת, לא יאכל את כמות האוכל הנדרשת לו בבת אחת אלא 'לשיעורים', כלומר מעט מעט, עם הפסקות קלות בין אכילה לאכילה2.
כדי להבין הלכה זו כראוי, יש להקדים ולבאר את מהותם של שיעורי איסור האכילה והשתייה ביום הכיפורים.
מהתורה, אסור לאכול ולשתות ביום הכיפורים אפילו כמות זעירה של אוכל ושתייה. ואף שעונש הכרת הוא רק למי שאוכל או שותה כמות מסוימת (שתבואר להלן), האיסור מן התורה נאמר בכל כמות של אוכל ובכל כמות של משקה, שכן "חצי שיעור אסור מן התורה". כלומר, גם במקום שהתורה אסרה לאכול או לשתות דבר בשיעור מסוים, השיעור נאמר לעניין העונש, אך עצם האיסור נאמר גם באכילת חצי מהשיעור או כמות אחרת ממנו1.
כמות האוכל שחייבים עליה כרת היא אוכל בנפח של 'כותבת הגסה' (תמר גדול), וכמות השתייה שחייבים עליה כרת היא משקה בנפח של 'מלוא לוגמיו' (כמלוא חצי פיו של אדם)2. אף שבכל איסורי אכילה שבתורה, השיעור המחייב בעונש הוא 'כזית', ובאיסורי השתייה השיעור המחייב בעונש הוא 'רביעית', ביום הכיפורים השיעורים להתחייב בעונש שונים. זאת משום שאיסורי אכילה שבתורה נאמרו בלשון 'אכילה' ובלשון 'שתייה', ואלו שיעורם ב'כזית' וב'רביעית', אך איסור האכילה ביום הכיפורים לא נאמר בלשון 'אכילה' ובלשון 'שתייה', אלא בלשון עינוי ("בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם"), לכן השיעור המחייב בעונש הוא שיעור כזה שמבטל את העינוי. וקיבלו חז"ל שאוכל בשיעור של כותבת הגסה, ושתייה בשיעור של מלוא לוגמיו, הם המיישבים את דעתו של האדם ומבטלים ממנו את תחושת העינוי3.
אדם שאכל מאכל בשיעור של חצי כותבת הגסה, ושהה זמן רב ואכל עוד מאכל בשיעור של חצי כותבת הגסה, אינו חייב כרת, מכיוון שהאכילות אינן מצטרפות זו לזו. כדי להתחייב בעונש כרת, יש לאכול מאכל בשיעור כותבת הגסה במשך זמן של 'כדי אכילת פרס'. 'פרס' הוא מלשון פרוסה, ומובנו חצי כיכר לחם, ו'כדי אכילת פרס' הוא משך הזמן הנדרש לאכילת חצי כיכר לחם מהסוג שהיו נוהגים לאכול בזמן חז"ל4.
כמבואר לעיל, כאשר יש צורך לעבור על איסור לצורך הצלת נפש, יש לבחור את האיסור הקל ביותר. איסור שחייבים עליו כרת חמור יותר מאיסור שאין חייבים עליו כרת. לכן, חולה הצריך לאכול מאכל בשיעור של 'כותבת הגסה' ומצב בריאותו מאפשר זאת, יאכל אותו מעט מעט, במשך זמן של יותר מכדי אכילת פרס, וכך ימעט באיסור5. אכילה זו נקראת אכילה 'לשיעורים', כיוון שבאכילה זו נותנים את הדעת לשיעור האכילה, ואוכלים כל פעם שיעור מועט. יתרון נוסף לאכילה לשיעורים הוא שיש סוברים שאדם שאוכל בדרך זו אינו מבטל את מצוות העינוי, הנלמדת מהפסוק: "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם"6, כיוון שאכילתו אינה מיישבת את דעתו, ונמצא שהוא מעונה7.
הפוסקים נחלקו מהו השיעור של כותבת הגסה, וההוראה המקובלת היא שזהו נפח של כ-30 סמ"ק1. יש לשים לב שמידת כותבת הגסה היא מידת נפח ולא מידת משקל, ולכן לא ניתן לשקול את המאכל ולסמוך על כך שמשקלו פחות מ-30 גרם, כיוון שישנם מאכלים קלים שנפח 30 גרם מהם הוא הרבה יותר מ-30 סמ"ק2.
כדי לדעת מהו שיעור זה בפועל, ניתן לקחת כוס, לתת בה 30 סמ"ק מים, ולסמן את גובה המים. נפח זה הוא השיעור של כותבת הגסה, וכל מאכל שנכנס לחלל זה, גודלו הוא ככותבת הגסה. אף אם המאכל נכנס לחלק המסומן רק על ידי מעיכה, נפחו הוא ככותבת הגסה, כיוון שבחישוב נפח המאכל אין מחשיבים את חלקי האוויר3.
כמבואר לעיל, כדי שלא לעבור על איסור שעונשו כרת, יש להפסיק בין אכילה לאכילה, דהיינו בין סוף האכילה הראשונה לתחילת האכילה השנייה, למשך זמן של כדי אכילת פרס1. גם במשך זמן זה נחלקו הפוסקים, והדעות השונות הן בטווח שבין שתי דקות לתשע דקות2. ההוראה המקובלת היא שמשך הזמן של כדי אכילת פרס הוא תשע דקות3. אם מצבו של החולה אינו מאפשר המתנה של תשע דקות בין אכילה לאכילה, יש להקטין את משך הזמן בין אכילה לאכילה כפי ההכרח4. וכאשר יש צורך רפואי לאכול או לשתות ברצף, יש לעשות כן, ואין להמתין ולהיכנס לחשש סכנה.
לסיכום, חולה הצריך לאכול לשיעורים, יאכל מאכל בנפח של 30 סמ"ק, ימתין תשע דקות, ויאכל עוד 30 סמ"ק, וחוזר חלילה, עד שיאכל את כמות האוכל הנצרכת לו.
כמבואר לעיל, שיעור השתייה שחייבים עליה כרת הוא מלוא לוגמיו, שהוא כמלוא חצי פיו של אדם1.
ישנו הבדל בין שיעור כותבת הגסה, שהוא שיעור האכילה שחייבים עליה כרת, לבין שיעור מלוא לוגמיו, שהוא שיעור השתייה שחייבים עליה כרת. שיעור כותבת הגסה הוא שיעור כללי, שנאמר לכל אדם, אך שיעור מלוא לוגמיו הוא שיעור אישי, כל אדם כפי גודל פיו. ואם כך שיעור מלוא לוגמיו של אדם שפיו גדול, הוא גדול יותר משיעור מלוא לוגמיו של אדם שפיו קטן. הטעם לשוני זה הוא שחז"ל קיבלו במסורת, שאכילה בשיעור כותבת הגסה מיישבת דעתו של כל אדם, ללא קשר לגודל גופו, אך שתייה בשיעור מלוא לוגמיו מיישבת דעתו של אדם בהתאמה לגודל פיו2.
הרוצה לדעת מהו שיעור מלוא לוגמיו כפי גודל פיו, ימלא את פיו מים, יפלוט את המים לכוס, ויחלק את המים לשני חלקים שווים, ומעט פחות מכל חלק הוא שיעור מלוא לוגמיו3. לאדם מבוגר בגודל ממוצע, שיעור מלוא לוגמיו נע בין 40 ל-45 סמ"ק4.
לצורך הנוחוּת, יש שרגילים להורות לחולה שהותר לו לשתות לשיעורים, לשתות בכל פעם 30 סמ"ק, שכן שיעור זה הוא ודאי פחות ממלוא לוגמיו5.
גם בין שתייה לשתייה יש להמתין משך זמן של כדי אכילת פרס (כתשע דקות). אם מצבו של החולה אינו מאפשר המתנה של תשע דקות בין שתייה לשתייה, יש להקטין את משך הזמן שבין שתייה לשתייה כפי ההכרח1.
יש להפסיק תשע דקות בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה, אך אין צורך להפסיק בין אכילה לשתייה. לכן חולה שאוכל ושותה לשיעורים, יכול לאכול פחות מכשיעור ולשתות פחות מכשיעור, להמתין תשע דקות, ושוב לאכול ולשתות1.
השותה לשיעורים אינו צריך לברך ברכה אחרונה על השתייה, כיוון שכדי להתחייב בברכה אחרונה, יש לשתות שיעור של רביעית ברצף, ו'מלוא לוגמיו' הוא שיעור קטן מרביעית1. אך האוכל לשיעורים צריך לברך ברכה אחרונה על אכילתו, אם אכל שיעור של כזית בתוך ארבע דקות2.
ראש השנה - המלכות והדין
פרק ל - אכילה ושתייה לשיעורים
