איסור התענית לחולה שיש בו סכנה

חולה שיש חשש שהתענית תסכן את חייו, ואפילו אם חשש זה הוא חשש רחוק, צריך לאכול ולשתות ביום הכיפורים כפי הצורך; שנאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם"¹, ודרשו חכמים: "וחי בהם - ולא שימות בהם"². 

חולה שהותר לו לאכול ביום הכיפורים אינו רשאי להימנע מלאכול, ואין בידו שום עוון בכך שהוא אוכל ביום הכיפורים, אדרבה, הוא מקיים בכך מצווה; שנאמר: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם"³. 

פעמים שקדושתו היתרה של יום הכיפורים והיחס המיוחד של עם ישראל למצוות העינוי, יוצרים קושי נפשי אצל מי שנצרך לאכול ביום זה. אך יש לזכור שמי שציווה להתענות ביום הכיפורים, הוא זה שציווה להימנע מן התענית כאשר יש בכך סכנה, ותפקידנו לעשות את רצון ה' בכל מצב כפי עניינו. וכך כתב בעל ה'שם משמואל' לחתנו שנזקק לאכול ביום הכיפורים: "ובטח זכור תזכור מה שכבר שמעת ממני הרבה פעמים, שעיקר היהדות להיות האדם בטל לדעת התורה וחכמיה, וזה שאדם מבטל דעתו לדעת התורה ומטה אוזנו לשמוע דברי חכמים הוא שווה יותר מהכל, ועל כן אין לך להצטער אם לא תצום ביום הכיפורים, כי במה שתשמע לדעת חכמי התורה שציוו שלא לצום הוא שווה יותר מעיקר הצום. ובכן 'אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ, כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ'"⁴. ומסופר על אחד מגדולי החסידות, האדמו"ר ה'שר שלום' מבלז זצ"ל, שהיה צריך לאכול ביום הכיפורים "ובגודל צדקתו היה זריז בדבר, ותיכף אחרי כל נדרי מיהר וציווה ליתן לו לאכול כפי שהיה צריך, ואמר: 'הריני מוכן ומזומן לקיים מצות בוראי כפי שאמרו חז"ל', ואכל בשמחה יתירה, כמעט לא ראינו שמחה כזאת, רק בעת אכילת מצה ונטילת לולב"⁵. 

חולה שצריך לאכול כדי למנוע מעצמו סכנה ואינו רוצה לאכול, יש לדבר על ליבו, ולהסביר לו שמצווה עליו לאכול, והימנעות מאכילה במצב כזה היא חסידות של שטות⁶.