פרק כט - חולה שיש בו סכנה

חולה שיש חשש שהתענית תסכן את חייו, ואפילו אם חשש זה הוא חשש רחוק, צריך לאכול ולשתות ביום הכיפורים כפי הצורך; שנאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם"¹, ודרשו חכמים: "וחי בהם - ולא שימות בהם"². 

חולה שהותר לו לאכול ביום הכיפורים אינו רשאי להימנע מלאכול, ואין בידו שום עוון בכך שהוא אוכל ביום הכיפורים, אדרבה, הוא מקיים בכך מצווה; שנאמר: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם"³. 

פעמים שקדושתו היתרה של יום הכיפורים והיחס המיוחד של עם ישראל למצוות העינוי, יוצרים קושי נפשי אצל מי שנצרך לאכול ביום זה. אך יש לזכור שמי שציווה להתענות ביום הכיפורים, הוא זה שציווה להימנע מן התענית כאשר יש בכך סכנה, ותפקידנו לעשות את רצון ה' בכל מצב כפי עניינו. וכך כתב בעל ה'שם משמואל' לחתנו שנזקק לאכול ביום הכיפורים: "ובטח זכור תזכור מה שכבר שמעת ממני הרבה פעמים, שעיקר היהדות להיות האדם בטל לדעת התורה וחכמיה, וזה שאדם מבטל דעתו לדעת התורה ומטה אוזנו לשמוע דברי חכמים הוא שווה יותר מהכל, ועל כן אין לך להצטער אם לא תצום ביום הכיפורים, כי במה שתשמע לדעת חכמי התורה שציוו שלא לצום הוא שווה יותר מעיקר הצום. ובכן 'אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ, כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ'"⁴. ומסופר על אחד מגדולי החסידות, האדמו"ר ה'שר שלום' מבלז זצ"ל, שהיה צריך לאכול ביום הכיפורים "ובגודל צדקתו היה זריז בדבר, ותיכף אחרי כל נדרי מיהר וציווה ליתן לו לאכול כפי שהיה צריך, ואמר: 'הריני מוכן ומזומן לקיים מצות בוראי כפי שאמרו חז"ל', ואכל בשמחה יתירה, כמעט לא ראינו שמחה כזאת, רק בעת אכילת מצה ונטילת לולב"⁵. 

חולה שצריך לאכול כדי למנוע מעצמו סכנה ואינו רוצה לאכול, יש לדבר על ליבו, ולהסביר לו שמצווה עליו לאכול, והימנעות מאכילה במצב כזה היא חסידות של שטות⁶.

חולה שהותר לו לאכול, רשאי לאכול רק כפי הצורך כדי למנוע מעצמו את הסכנה. לדוגמה: כאשר המצב הרפואי מצריך לשתות אך אינו מצריך לאכול, מותר לחולה לשתות, אך אסור לו לאכול. וכן כאשר המצב הרפואי מצריך לשתות ליטר נוזלים, אסור לחולה לשתות יותר מכמות זו1. עם זאת, אין צריך לדייק בכך דיוק מרבי, אלא יש לשער זאת כפי אומד הדעת².

כדי לדעת אם החולה צריך לאכול או לשתות ביום הכיפורים, יש לפנות לרופא ולברר עימו אם יש חשש שהתענית תסכן את החולה. כאשר יש חשש שהתענית תסכן את החולה, יש לברר אם החולה זקוק גם לאכילה וגם לשתייה או שדי באחת מהן; וכן מהי כמות האוכל או השתייה שעליו לאכול ולשתות; ואם יש צורך רפואי לאכול או לשתות את האוכל תוך זמן מועט, או שאפשר לאכול ולשתות לשיעורים (להלן יבואר מהי אכילה לשיעורים). לאחר קבלת המידע מהרופא, יש להיוועץ ברב, כדי שיורה לחולה כיצד לנהוג למעשה, מכיוון שרופא אינו בהכרח בקי בפרטי ההלכה, גם אם הוא ירא שמיים¹. 

כאשר אין אפשרות לשאול רופא, סומכים על הסובבים את החולה, ואם נראה להם שמצב החולה מסוכן ועליו לאכול, מאכילים את החולה על סמך דבריהם².

כאשר רופא או הסובבים את החולה סבורים שהתענית אינה מסכנת את החולה, אך החולה סבור שהתענית עלולה לסכן אותו, מותר לחולה לאכול ולשתות, ועל זה נאמר: "לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ"³, כלומר ליבו של החולה יודע ומכיר את מצבו, יותר מהסובבים אותו⁴.

חולה שיש בו סכנה ומותר לו לשתות ביום הכיפורים, אין צורך לחברו בערב יום הכיפורים לעירוי של נוזלים (אינפוזיה) כדי שעל ידי זה יוכל לצום¹. כמה טעמים לכך, ונציין שלושה מהם: טעם אחד הוא שהחדרת מחט העירוי נחשבת חבלה, ואין לאדם לחבול בעצמו כדי להימנע מלשתות ביום הכיפורים לצורך מניעת פיקוח נפש². טעם שני, שיש לחשוש שאנשים יטעו לחשוב שיש לעשות כן מן הדין, וכאשר לא יתאפשר לעשות כן, יסברו בטעות שאסור לשתות כדי למנוע סכנה, ויבואו לידי סכנה³. ועוד, שאין לחפש דרכים שאינן טבעיות למנוע את השתייה, במקום שהשתייה מותרת⁴.

חולה שיש בו סכנה ומותר לו לאכול ביום הכיפורים, אינו צריך לעשות קידוש, אפילו כאשר יום הכיפורים חל בשבת, מכיוון שחכמים לא תיקנו לקדש ביום שאסור באכילה ושתייה¹.

חולה שיש בו סכנה שאכל לחם, צריך לומר בברכת המזון "יעלה ויבוא", כבכל חג ומועד. וכן המברך ברכת מעין שלוש ביום הכיפורים, יזכיר בברכה את יום הכיפורים ויאמר: "וזכרנו לטובה ביום הכיפורים הזה"². 

חולה שהליכתו לבית הכנסת תחליש אותו, ותצריך אותו לאכול או לשתות יותר מכפי שהיה צריך לאכול או לשתות אילו לא היה הולך לבית הכנסת, יישאר בביתו ויתפלל ביחידות, ולא ילך להתפלל בבית הכנסת. זאת כיוון שהמצווה להתענות ביום הכיפורים חיובה מן התורה, והעובר עליה במזיד חייב כרת, ולכן היא חשובה יותר ממצוות התפילה במניין ביום זה, שחיובה מדברי חכמים; ופגיעה שאינה מוצדקת במצוות התענית פוגמת בהתקדשות, בהתעלות ובכפרת העוונות של יום הכיפורים, הרבה יותר מחסרון התפילה במניין. וכן אישה בהיריון בסיכון שהתירו לה לאכול ביום הכיפורים, והליכתה לבית הכנסת תזקיק אותה לאכול יותר מכפי שהייתה צריכה אילו לא הייתה הולכת לבית הכנסת, תישאר בביתה ולא תלך לבית הכנסת¹. וכן אישה שיש חשש שהטיפול בילדים בבית יגרום לכך שתזדקק לאכול או לשתות, על בעלה להישאר בבית ולעזור בטיפולם, כדי שהאישה תוכל להתענות².