מן התורה, איסור האכילה והשתייה הוא אפילו בכמות זעירה. ואף שעונש כרת חל רק על מי שאוכל או שותה כמות מסוימת (שתבואר להלן), האיסור מן התורה נאמר בכל כמות של אוכל ובכל כמות של משקה. זאת כיוון ש"חצי שיעור אסור מן התורה", כלומר גם במקום שהתורה אסרה לאכול או לשתות דבר בשיעור (כמות) מסוים, השיעור נאמר לעניין העונש, אך עצם האיסור נאמר גם באכילת חצי מהשיעור או כמות אחרת ממנו1.
כמות האוכל שחייבים כרת באכילתו היא נפח של 'כותבת הגסה' (תמר גדול), וכמות המשקה שחייבים כרת בשתייתו היא נפח של 'מלוא לוגמיו' (כמלוא חצי פיו של אדם)1. אמנם בכל איסורי אכילה שבתורה, השיעור המחייב בעונש הוא 'כזית', ובכל איסורי השתייה, השיעור המחייב בעונש הוא 'רביעית', אבל ביום הכיפורים, השיעורים המחייבים בעונש שונים. זאת משום שאיסורי האכילה והשתייה האחרים שבתורה נאמרו בלשון 'אכילה' ובלשון 'שתייה', ואיסורים כאלו שיעורם ב'כזית' וב'רביעית'. אך איסור האכילה והשתייה ביום הכיפורים לא נאמר בלשון 'אכילה' ובלשון 'שתייה', אלא בלשון 'עינוי' ("בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם"), לכן השיעור המחייב בעונש הוא שיעור שיש בו לבטל את העינוי. וקיבלו חז"ל שאוכל בשיעור של 'כותבת הגסה' ושתייה בשיעור של 'מלוא לוגמיו', הם המיישבים את דעתו של האדם ומבטלים ממנו את תחושת העינוי2.
חולה שאין בו סכנה חייב לצום ביום הכיפורים, ואסור לו לאכול או לשתות אפילו כמות מועטה של אוכל או משקה, כיוון שכאמור, גם אכילה או שתייה מועטות אסורות מהתורה, ואסור לעבור על איסור תורה כדי לרפא מחלה שאין בה סכנה1.
מאכל או משקה שאינו ראוי לאכילה, כגון מאכל מר מאוד או תרופה שטעמה רע, מוּתרים באכילה מן התורה1, כיוון שאכילה כזו אינה משיבה את הנפש ואינה מבטלת את העינוי2, אך חכמים אסרו לאוכלם3. אמנם כיוון שאיסור אכילתם הוא מדברי חכמים, התירו חכמים את האיסור במקום חולי. לכן חולה שאין בו סכנה שצריך לבלוע תרופה שאינה ראויה לאכילה, רשאי לבולעה4. וכן חולה שאין בו סכנה הצריך לבלוע גלולה, ואין באפשרותו לבולעה ללא מים, רשאי לערב דבר מר במעט מים (כגון מעט סבון נוזלי), באופן שלא יהיו ראויים לשתייה, ויבלע את התרופה בעזרת מים אלו5.
ראש השנה - המלכות והדין
פרק כה - אכילה ושתייה
