טעם מצוות העינוי ביום הכיפורים

גם בתשעה באב אסורים כל הדברים הכלולים במצוות העינוי, אך הטעם לאיסורם שונה לגמרי מטעם מצוות העינוי ביום הכיפורים. בתשעה באב הם אסורים משום שאנו שרויים באבלות, אך ביום הכיפורים האיסור נובע ממעלתו של היום, שמרוב קדושתו אנו פורשים בו מעינוגי החיים. העיסוק באכילה, שתייה ושאר צורכי הגוף עלול לגרום לאדם להתרכז בצדדים הגשמיים שבו ולשכוח את העיקר, שהוא צדדי חייו הרוחניים. ומעבר לכך, מתוך ההתרכזות בצדדים הגשמיים, האדם עלול לבוא להעצמת כוח התאווה ולגאווה. לכן ביום שבו אנו נידונים ומבקשים מה' שיכפר על עוונותינו, עלינו להתרכז בצדדי החיים הרוחניים ולבוא לפניו מתוך תשובה והכנעת הלב¹.

טעם נוסף למצוות העינוי, קשור במדרגתם של ישראל ביום קדוש זה. מבואר בדברי החתם סופר כי מצוות העינוי ביום הכיפורים לא באה לצער ולענות את נפש האדם מישראל חלילה, אלא היא באה מחמת מדרגת הקִרבה, הקדושה והדבקות של ישראל בה' ביום הכיפורים, שבו הם קדושים כמלאכי השרת, ועל כן אין להם צורך כלל באכילה ובשתייה ובכל ענייני הגוף. ביום הכיפורים שרויים כל ישראל במדרגה שהיא כעין מדרגתו של משה רבנו בארבעים הימים שבהם שהה בהר סיני לקבל את התורה, שלא אכל ולא שתה, ונהנה מזיו השכינה; וכעין מדרגת הצדיקים בעולם הבא, שלא יוצרכו לא ללחם לאכול ולא למים לשתות, מרוב דבקות בה' ומרוב קדושה². על כך אמר בעל ה'אוהב ישראל' מאפטא: "ביום הכיפורים מי צריך לאכול, ובתשעה באב מי יכול לאכול..."³.