פרק כד - איסור מלאכה ומצוות העינוי

יום הכיפורים הוא יום טוב, והוא אסור בעשיית מלאכה, שנאמר: "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם"¹. איסור מלאכה ביום הכיפורים שווה לאיסור מלאכה בשבת, כלומר כל דבר שאסור בשבת - בין אסור מהתורה ובין אסור מדברי חכמים - אסור גם ביום הכיפורים. ואף שבימים טובים מותר לעשות מלאכות מסוימות לצורך הכנת אוכל, ביום הכיפורים הדבר אסור. לכן אסור לבשל עבור חולים או ילדים קטנים שרשאים לאכול ביום הכיפורים, ואסור אפילו לחמם אוכל על גבי אש, אלא יש לחמם את האוכל על פלטה של שבת, כפי שנוהגים בשבת. כמו כן, אסור לטלטל חפצים שהם 'מוקצה', כפי שהדבר אסור בשבת². 

האור החיים הקדוש מבאר כי אפשר ללמוד את הטעם לאיסור מלאכה ביום הכיפורים, מדברי חז"ל אודות האיסור לומר פסוקים בשעת ברכת כהנים. במסכת סוטה, חז"ל אומרים כי אין לומר פסוקים בשעה שהכהנים מברכים את העם, שכן "כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין?!". כך גם ביום הכיפורים, בשעה שעיצומו של היום מכפר על האדם, לא ראוי שייעשה האדם מלאכה, שכן "וכי יש לך אדם שהזמן מכפר עליו והוא עסוק במלאכתו?!"³.

מצוות עשה להתענות ביום הכיפורים, שנאמר: "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם"¹. כל מי שאינו מתענה ביום הכיפורים, הרי הוא מבטל מצוות עשה ועובר על לא תעשה, ואם הוא ביטל את העינוי במזיד עונשו כרת, שנאמר: "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ"². 

מצוות העינוי היא שלא לעשות דברים הגורמים לעונג, אך אין הכוונה שאדם יעשה דברים שיגרמו לו צער או כאב³. וחמישה איסורים כלולים בה:

א. איסור אכילה ושתייה.

ב. איסור רחצה.

ג. איסור סיכה של הגוף.

ד. איסור נעילת נעלי עור ('נעילת הסנדל').

ה. איסור קיום יחסי אישות ('תשמיש המיטה')⁴. 

אכילה ושתייה אסורות מן התורה⁵, אך שאר העינויים אסורים מדברי חכמים⁶. ויש סוברים שכל העינויים אסורים מן התורה⁷, וראוי להחמיר כדעה זו⁸. לכן כאשר יש ספק אם פעולה או הנאה כלשהן אסורות, ראוי להחמיר ולא לעשותן⁹.

גם בתשעה באב אסורים כל הדברים הכלולים במצוות העינוי, אך הטעם לאיסורם שונה לגמרי מטעם מצוות העינוי ביום הכיפורים. בתשעה באב הם אסורים משום שאנו שרויים באבלות, אך ביום הכיפורים האיסור נובע ממעלתו של היום, שמרוב קדושתו אנו פורשים בו מעינוגי החיים. העיסוק באכילה, שתייה ושאר צורכי הגוף עלול לגרום לאדם להתרכז בצדדים הגשמיים שבו ולשכוח את העיקר, שהוא צדדי חייו הרוחניים. ומעבר לכך, מתוך ההתרכזות בצדדים הגשמיים, האדם עלול לבוא להעצמת כוח התאווה ולגאווה. לכן ביום שבו אנו נידונים ומבקשים מה' שיכפר על עוונותינו, עלינו להתרכז בצדדי החיים הרוחניים ולבוא לפניו מתוך תשובה והכנעת הלב¹.

טעם נוסף למצוות העינוי, קשור במדרגתם של ישראל ביום קדוש זה. מבואר בדברי החתם סופר כי מצוות העינוי ביום הכיפורים לא באה לצער ולענות את נפש האדם מישראל חלילה, אלא היא באה מחמת מדרגת הקִרבה, הקדושה והדבקות של ישראל בה' ביום הכיפורים, שבו הם קדושים כמלאכי השרת, ועל כן אין להם צורך כלל באכילה ובשתייה ובכל ענייני הגוף. ביום הכיפורים שרויים כל ישראל במדרגה שהיא כעין מדרגתו של משה רבנו בארבעים הימים שבהם שהה בהר סיני לקבל את התורה, שלא אכל ולא שתה, ונהנה מזיו השכינה; וכעין מדרגת הצדיקים בעולם הבא, שלא יוצרכו לא ללחם לאכול ולא למים לשתות, מרוב דבקות בה' ומרוב קדושה². על כך אמר בעל ה'אוהב ישראל' מאפטא: "ביום הכיפורים מי צריך לאכול, ובתשעה באב מי יכול לאכול..."³.