חובת הפיוס

אדם שפגע בחברו צריך לפייס אותו¹, וכמה טעמים לכך. טעם אחד הוא שהפוגע בחברו צריך לתקן את הנזק שגרם, וכשם שהמזיק ממון חברו צריך לשלם את דמי הנזק, כך הגורם צער לחברו צריך להסיר מלב הנפגע את צער הפגיעה והעלבון². טעם שני הוא שהפיוס הוא כתשובת המשקל לחטא, שכן הפוגע בחברו מתנשא ומחשיב עצמו יותר מחברו, ועל ידי הפיוס ובקשת המחילה, הוא מכניע עצמו בפני חברו³. ועוד, שהבושה והביזיון שבבקשת המחילה יכפרו לחוטא על חטאו⁴. 

אדם שפגע בחברו וחזר על כך בתשובה והתוודה, חטאו אינו מתכפר עד שיפייס את חברו. ואפילו הקריב החוטא אלף קורבנות משובחים, אין בהם כדי לכפר על חטאו⁵. גם יום הכיפורים אינו מכפר על עברות שבין אדם לחברו, כמו שאמרו חכמים: "עברות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר, עד שירַצה את חברו"⁶. 

הטעם להיותה של כפרת החטא תלויה בפיוס נעוץ באחד מעיקרי התשובה - 'עזיבת החטא'. לאחר שאדם גרם צער לחברו, יש בידו לפייס את חברו ולהסיר מליבו את צערו, ואם הוא אינו עושה כן, נמצא שאינו עוזב את החטא. דומה הדבר לאדם הטובל במקווה ואוחז שרץ בידו, שאין הוא נטהר, כיוון שבכל רגע השרץ חוזר ומטמא אותו. כך גם החוזר בתשובה ואינו מפייס את חברו, הרי הוא ממשיך את החטא בכל רגע, ותשובתו אינה מקובלת⁷.