החובה למחול

אדם שמבקשים ממנו מחילה צריך למחול ברצון ובשמחה, ובזכות זו ימחלו לו על עוונותיו, שכן אמרו חכמים: "כל המעביר על מִדותיו (שנמנע מלמדוד מידה כנגד מידה למי שמצער אותו), מעבירין ממנו כל פשעיו"¹. כך כותב הרמב"ם: "אסור לאדם להיות אכזרי ולהמנע מלהתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, ימחל לו בלב שלם ובנפש חפצה. ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יִקום ולא יִטור, וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון, אבל הגויים ערלי הלב אינם כן, אלא 'ועברתן שמרה נצח', וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו 'וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה'"². 

אם הנפגע חושש שמחילתו תגרום לפוגע להמשיך לפגוע בו, רשאי הנפגע שלא למחול לו, אך אם יש בליבו שנאה על חברו, יסיר את השנאה מליבו, כיוון שהפוגע ביקש ממנו מחילה³. 

אדם שהוציא שם רע על חברו, ובא לפייס את חברו, הנפגע אינו חייב למחול לו, כיוון שהפוגע אינו יכול לתקן את הנזק שעשה, שכן יש ששמעו את דברי הגנוּת שפרסם עליו, ולא ישמעו את חזרתו מדברי הגנוּת, ונמצא החבר מגונה בעיניהם לעולם. ומכל מקום, מידת ענווה למחול גם במצב זה⁴.