פרק יז - תיקון עברות שבין אדם לחברו

עשרת ימי תשובה הם ימים שהתשובה מתקבלת בהם יותר, ויש לחזור בהם בתשובה על כל החטאים. תשומת לב מיוחדת יש להקדיש לעברות שבין אדם לחברו, שאפילו המיתה אינה מכפרת עליהן, עד שיפייס את חברו¹. מלבד החשיבות והתועלת שיש בפיוס עצמו, התשובה על עברות אלה מחזקת את היכולת להיטהר ביום הכיפורים. זאת כיוון שטהרת יום הכיפורים מבוססת על היותנו בנים של הקב"ה, ומתוך כך הוא חפץ בטובתנו ובכפרת עוונותינו; כמו שאמר רבי עקיבא: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים"². וכיוון שהקב"ה הוא אבינו, הרי שכל ישראל אחים הם זה לזה, וראוי שתשרה ביניהם אהבה ואחווה, כדרך אחים, שאוהבים זה את זה. ואם יש בינינו פירוד ומחלוקת חלילה, בזה כביכול אנו מראים שאיננו בנים לקב"ה, ואיננו ראויים לכפרת יום הכיפורים. על כן, ככל שישראל אוהבים זה לזה, הרי הם ראויים יותר לכפרת יום הכיפורים³. 

בפרק זה נברר את חובת הפיוס הכללית המוטלת על אדם שפגע בחברו, ואת חובת הפיוס המיוחדת בערב יום הכיפורים.

אדם שפגע בחברו צריך לפייס אותו¹, וכמה טעמים לכך. טעם אחד הוא שהפוגע בחברו צריך לתקן את הנזק שגרם, וכשם שהמזיק ממון חברו צריך לשלם את דמי הנזק, כך הגורם צער לחברו צריך להסיר מלב הנפגע את צער הפגיעה והעלבון². טעם שני הוא שהפיוס הוא כתשובת המשקל לחטא, שכן הפוגע בחברו מתנשא ומחשיב עצמו יותר מחברו, ועל ידי הפיוס ובקשת המחילה, הוא מכניע עצמו בפני חברו³. ועוד, שהבושה והביזיון שבבקשת המחילה יכפרו לחוטא על חטאו⁴. 

אדם שפגע בחברו וחזר על כך בתשובה והתוודה, חטאו אינו מתכפר עד שיפייס את חברו. ואפילו הקריב החוטא אלף קורבנות משובחים, אין בהם כדי לכפר על חטאו⁵. גם יום הכיפורים אינו מכפר על עברות שבין אדם לחברו, כמו שאמרו חכמים: "עברות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר, עד שירַצה את חברו"⁶. 

הטעם להיותה של כפרת החטא תלויה בפיוס נעוץ באחד מעיקרי התשובה - 'עזיבת החטא'. לאחר שאדם גרם צער לחברו, יש בידו לפייס את חברו ולהסיר מליבו את צערו, ואם הוא אינו עושה כן, נמצא שאינו עוזב את החטא. דומה הדבר לאדם הטובל במקווה ואוחז שרץ בידו, שאין הוא נטהר, כיוון שבכל רגע השרץ חוזר ומטמא אותו. כך גם החוזר בתשובה ואינו מפייס את חברו, הרי הוא ממשיך את החטא בכל רגע, ותשובתו אינה מקובלת⁷.

פגיעה בחבר המחייבת פיוס אינה רק פגיעה חמורה, כגון שבייש את חברו או היכה אותו או גזל אותו; גם פגיעה קלה מחייבת פיוס, כגון ששאל את חברו שאלה, ביודעו שהוא אינו יודע את התשובה, או שהזכיר לו מעשים שליליים שעשה בעבר וגרם לו צער, או שאמר לו דברים אחרים שפגעו בו וגרמו לו להצטער¹.

אדם שסיפר לשון הרע על חברו, ולא נגרם לחברו נזק או צער מכך, כגון שהשומעים דחו את דבריו ולא האמינו לו, אינו צריך לפייס את חברו. אך אם נגרם לחברו נזק או צער בעקבות דבריו, כגון שערכּוֹ של החבר ירד בעיני השומעים והוא מרגיש בכך ונגרם לו צער מזה, על המספר לפייס אותו¹. ואם החבר אינו יודע שאותו אדם דיבר עליו לשון הרע, ואם יגלה לו את הדבר כדי לבקש ממנו מחילה - יצטער החבר, לא יבקש המספר מחברו מחילה, כי אין אדם רשאי לצער את חברו כדי שיתכפר לו², ואם הדבר אפשרי, יבקש מהחבר בקשת מחילה כללית על הפגיעות שפגע בו³.

כאמור, אדם שפגע בחברו צריך לפייסו. אם עקב טרדות שונות, הפוגע התעכב ולא פייס את הנפגע, עליו לפייס אותו לפני יום הכיפורים, ואין הוא רשאי לדחות את הפיוס לאחר יום הכיפורים. זאת כיוון שהפיוס מעכב את כפרת החטא, ולקראת יום הכיפורים יש לעשות את כל הדרוש כדי שביום הקדוש ניטהר מכל עוונותינו, כמו שנאמר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ"¹. 

טעם נוסף לחובת הפיוס לפני יום הכיפורים הוא שכאשר ישראל מגיעים ליום זה מתוך שלום ואחדות, לא זו בלבד שהשטן אינו מקטרג עליהם, אלא הוא מלמד עליהם זכות, ועוונותיהם מתכפרים; כפי שאמרו חכמים: "רואה השטן שלא נמצא חטא בישראל ביום הכפורים, ואומר רבון העולם יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת, מה מלאכי השרת אין להם אכילה ושתיה, כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך ישראל נקיים מכל חטא. מה מלאכי השרת שלום ביניהם, כך ישראל שלום ביניהם, והקב"ה שומע דבריו ומכפר עליהם"². 

משום כך, ראוי שאדם יתפייס עם חברו גם אם לא חטא כלפיו, והחבר מקפיד עליו שלא בצדק³, כדי שישראל יגיעו ליום הכיפורים כאשר שלום ביניהם⁴, אך אין בכך חובה⁵. 

ראוי לכל אדם לבקש מחילה מהוריו ומרבותיו לפני יום הכיפורים, כיוון שהוא חייב בכבודם, ומצוי שפגע בהם מבלי משים⁶. וכן ראוי לבעל לבקש מחילה מאשתו, ולאישה - לבקש מחילה מבעלה, כיוון שמתוך קרבתם זה לזה מצוי שפגעו זה בזה בלי כוונה⁷.

החובה לעשות את כל שביכולתנו כדי שניטהר מכל עוונותינו ביום הכיפורים, מחייבת גם להסדיר חובות כספיים שאדם חייב לאחרים. לכן אדם שיש בידו ממון גזול ישיב אותו לבעליו, וכן אדם שחייב לחברו כסף וכבר עבר זמן הפירעון, ישלם את חובותיו לפני יום הכיפורים. ואם יש חילוקי דעות בינו ובין חברו בעניינים הנוגעים לממון, או שהתעורר אצלו ספק מסוים בענייני ממון, לא יסמוך על הנראה בעיניו, כיוון שאדם קרוב אצל עצמו ואין הוא רואה חובה לעצמו, אלא יברר את הדבר לפני מורה הוראה הבקי בדינים אלו¹.

חובת הפיוס מחייבת את הפוגע להביא את הנפגע להסרת ההקפדה שיש לו בליבו על הפוגע¹. לשם כך על הפוגע להביע חרטה על מעשיו² וצער על עוגמת הנפש וכאב הלב שהוא הסב לנפגע, להתחרט על הריחוק שנוצר ביניהם בעקבות הפגיעה, ולהביע את רצונו בחידוש הקרבה והאהבה ביניהם.

כיצד מפייסים

דרך הפיוס הטובה ביותר היא שהפוגע ילך בעצמו אל הנפגע ויפייסנו³, כיוון שפיוס החבר ישירות כרוך בבושה ובאי נעימות, והן תכפרנה לחוטא על חטאו⁴. ואפשר שיש לכך טעם נוסף, שבדרך כלל הפיוס בדרך זו מתקבל יותר, כיוון שבזה ניכר שהפוגע מתחרט על מעשיו והפיוס חשוב לו, שכן הוא מוכן לבוא בפני הנפגע ולפייסו ישירות, אף שהדבר כרוך בבושה ובאי נעימות. אם קשה לפוגע לבקש מחילה פנים אל פנים, הוא יכול לפייס את החבר בכתב או בשיחת טלפון⁵. ואם הפוגע סבור שהנפגע יתפייס דווקא אם יפנה אליו בעקיפין, ישלח אדם אחר שידבר על ליבו שיתפייס עימו, והכול לפני העניין⁶.

פיוס עד שלוש פעמים ובצירוף שלושה אנשים

אדם שפייס את חברו, והלה לא התפייס, צריך לחזור ולפייס אותו, ואין הוא נפטר מחובת הפיוס עד שיפייס את חברו שלוש פעמים. ובכל פעם שבא לפייסו, ייקח עימו שלושה אנשים שיצטרפו אליו ויבקשו מהנפגע שיתפייס עימו⁷, ולא יחזור על אותם הדברים שאמר בפעם הקודמת, אלא ישתדל לפייס את הנפגע בכל פעם בדרך אחרת⁸. שני טעמים יש לצירוף שלושה אנשים: טעם אחד, שיסייעו לו לפייס את הנפגע, ואולי על ידי זה הנפגע יתפייס יותר⁹, וטעם שני, שבקשת פיוס בפני אנשים אחרים מכניעה את הלב, ועל ידי כך יתכפר לפוגע¹⁰. 

אם לאחר כל זאת הנפגע לא התפייס, לא רק שהפוגע אינו חייב לפייסו יותר, אלא שהעדר פיוסו של הנפגע אינו מעכב יותר את כפרת העוון, ותשובה ויום הכיפורים יכפרו לפוגע על חטאו¹¹.

פיוס לרבו או להוריו

הגבלת חובת הפיוס לשלוש פעמים חלה על פגיעה באדם רגיל, אך אדם שפגע ברבו או בהוריו צריך לפייסם אפילו אלף פעמים, עד שיתפייסו¹², כיוון שהוא חייב בכבודם¹³.

הזכרת החטא בבקשת המחילה

אדם שפגע בחברו פגיעה קלה, יכול לבקש ממנו מחילה כללית, מבלי לפרט בפניו את החטא שעליו הוא מבקש מחילה. לעומת זאת, אדם שפגע בחברו פגיעה ממשית, צריך לומר לחבר מהו החטא שהוא מבקש מחילה עליו. אמנם אם הזכרת החטא תגרום בושה או צער לחבר, עדיף שלא להזכיר את החטא, כדי שלא לצער את החבר¹⁴, ואם הדבר אפשרי, יבקש מהחבר בקשת מחילה כללית על הפגיעות שפגע בו¹⁵.

בקשת מחילה כאשר חברו כבר מחל

אדם שפגע בחברו, והוא יודע שחברו מחל לו, אינו צריך לבקש מחברו מחילה, כיוון שהלה כבר מחל לו¹⁶.

מחילה בפה ולא בלב

אדם שנפגע מחברו, ואמר לחברו שהוא מוחל לו, אך בליבו הוא עדיין מקפיד עליו, מחילתו נחשבת מחילה, כיוון שכלל בידינו "דברים שבלב אינם דברים", כלומר כאשר יש סתירה בין מעשה או אמירה של אדם לבין מחשבותיו, הולכים אחר המעשה או האמירה¹⁷.

אדם שפגע בחברו, וחברו נפטר לפני שהוא הספיק לפייסו, צריך לבקש מחילה מהנפטר על קברו. וכך יעשה: ייקח עימו עשרה אנשים לבית הקברות שחברו קבור בו, ויחלוץ את נעליו בפתח בית הקברות, וילך יחף עד לקברו של הנפגע, ויאמר: "שמעו נא רבותי, חטאתי לאלוקי ישראל ולפלוני זה הקבור פה, על כן אני מבקש מחילה וסליחה וכפרה מה' אלקי ישראל ומפלוני זה הקבור פה על כל מה שחטאתי כנגדו", והם יענו לו: "מחול לך, מחול לך, מחול לך"¹.

הטעם בהליכה לקברו של הנפטר הוא שנשמת הנפטר מוּדעת לנעשה על יד קברו, ובקשת המחילה תועיל למחילת הנפטר לפוגע². והטעם שהפוגע צריך לקחת איתו עשרה אנשים הוא שהשכינה מצויה במקום שבו נמצאים עשרה מישראל, ומשום כבוד השכינה הנפטר ימחל לפוגע³. 

אדם שביזה את חברו לאחר פטירתו, יבקש מחילה בפני האנשים שנכחו בשעה שביזה את הנפטר, ויאמר להם "חטאתי לאלקי ישראל ולפלוני שכך וכך דיברתי עליו", ואין הוא צריך ללכת לקברו⁴.

אדם שמבקשים ממנו מחילה צריך למחול ברצון ובשמחה, ובזכות זו ימחלו לו על עוונותיו, שכן אמרו חכמים: "כל המעביר על מִדותיו (שנמנע מלמדוד מידה כנגד מידה למי שמצער אותו), מעבירין ממנו כל פשעיו"¹. כך כותב הרמב"ם: "אסור לאדם להיות אכזרי ולהמנע מלהתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, ימחל לו בלב שלם ובנפש חפצה. ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יִקום ולא יִטור, וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון, אבל הגויים ערלי הלב אינם כן, אלא 'ועברתן שמרה נצח', וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו 'וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה'"². 

אם הנפגע חושש שמחילתו תגרום לפוגע להמשיך לפגוע בו, רשאי הנפגע שלא למחול לו, אך אם יש בליבו שנאה על חברו, יסיר את השנאה מליבו, כיוון שהפוגע ביקש ממנו מחילה³. 

אדם שהוציא שם רע על חברו, ובא לפייס את חברו, הנפגע אינו חייב למחול לו, כיוון שהפוגע אינו יכול לתקן את הנזק שעשה, שכן יש ששמעו את דברי הגנוּת שפרסם עליו, ולא ישמעו את חזרתו מדברי הגנוּת, ונמצא החבר מגונה בעיניהם לעולם. ומכל מקום, מידת ענווה למחול גם במצב זה⁴.