פרק יד - יום טוב שני של ראש השנה

מן התורה, ראש השנה הוא חג שאורכו יום אחד, כמו שנאמר: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ"¹. אף על פי כן, אנו חוגגים את ראש השנה יומיים, כיוון שבזמן שבית המקדש היה קיים, חגגו את ראש השנה יומיים. כדי להבין את הטעם לכך, יש להקדים ולבאר כיצד נקבע לוח השנה העברי בזמן שבית המקדש היה קיים.

לפי הלוח העברי, אורכם של חודשי השנה אינו קבוע. ישנם חודשים שאורכם הוא עשרים ותשעה ימים ('חודשים חסרים'), וישנם חודשים שאורכם הוא שלושים ימים ('חודשים מלאים'). בזמננו, אפשר לדעת מראש איזה חודש עתיד להיות חודש מלא ואיזה חודש עתיד להיות חודש חסר, כיוון שהלוח שאנו משתמשים בו, שנערך על ידי הלל נינו של רבי יהודה הנשיא, נערך על פי חישוב אסטרונומי של תנועת הירח. אך בזמן שבית המקדש היה קיים, אי אפשר היה לדעת מראש איזה חודש יהיה חודש מלא ואיזה חודש יהיה חודש חסר, כיוון שקביעת החודשים לא נעשתה על פי חישוב אסטרונומי, אלא על פי עֵדים שהעידו שראו את הלבנה בחידושה. חידושה של הלבנה הוא הזמן שבו היא נראית מחדש בתחילת החודש. ביום השלושים של כל חודש, בית הדין ישב בירושלים וחיכה שיבואו עדים ויעידו שראו את הלבנה בחידושה. אם באו עדים, בית הדין קבע את יום השלושים ליום הראשון של החודש הבא, ובכך התקדש יום זה ונקבע לראש חודש. אם לא באו עדים, יום השלושים היה נחשב ליום האחרון של החודש הקודם, והיום למחרת נקבע לראש חודש.

כל החגים חלים בתאריכים שונים באמצע החודש, לכן אפשר היה לדעת מראש מתי הם יחולו. אבל ראש השנה מיוחד בכך שהוא חל ביום הראשון של חודש תשרי, ולכן אי אפשר היה לדעת מראש באיזה יום הוא יחול. בהגיע יום השלושים של חודש אלול, בית הדין ישב בירושלים וחיכה שיבואו עדים ויעידו שראו את חידוש הלבנה. אם באו עדים והעידו על כך, בית הדין קידש את החודש, וקבע את יום השלושים של חודש אלול ליום הראשון של חודש תשרי, וביום זה היו חוגגים את ראש השנה ומקריבים את הקרבנות המיוחדים לראש השנה. ואם ביום השלושים לא באו עדים, יום זה היה נחשב ליום האחרון של חודש אלול, וראש השנה היה חל ביום למחרת. 

לכן, בהגיע יום שלושים של חודש אלול, נמנעו בכל מקום מעשיית מלאכה, מחשש שבית הדין יקדש את החודש ויקבע שיום זה הוא ראש השנה. בירושלים ובסביבתה הקרובה, אפשר היה לדעת אם בית הדין קידש את החודש ביום השלושים, ואם אכן קידשוהו, במקומות אלו נהגו ביום השלושים ואחד (היום למחרת ראש השנה) כביום חול. אך במקומות הרחוקים מירושלים נמנעו מעשיית מלאכה גם ביום למחרת (היום השלושים ואחד), כיוון שלא ידעו אם באו עדים ביום השלושים ובית הדין קידש יום זה וקבע אותו לראש השנה או שמא לא באו עדים ביום השלושים, וראש השנה נקבע ביום למחרת. 

מכיוון שבזמן המקדש נהגו ברוב המקומות לחגוג את ראש השנה יומיים, אנו ממשיכים במנהגם וחוגגים את ראש השנה יומיים¹.

חכמי הסוד גילו שישנו טעם פנימי לכך שאנו ממשיכים לחגוג את ראש השנה יומיים, אף שאנו יודעים באיזה יום חל א' בתשרי. בזמן שבית המקדש היה קיים, מדרגתו הרוחנית של עם ישראל הייתה גבוהה, והיה באפשרותו לתקן את כל התיקונים הרוחניים של ראש השנה ביום אחד. לכן תושבי ירושלים וסביבותיה, שידעו שבית הדין קידש את יום השלושים, חגגו את ראש השנה יום אחד, ודי היה בכך כדי לתקן את כל הדרוש תיקון. אך עם ירידת הדורות, אין באפשרותנו לתקן את כל התיקונים הרוחניים של ראש השנה ביום אחד, ואנו זקוקים לשני ימים לשם כך, ולכן אף שאנו יודעים באיזה יום חל א' בתשרי, אנו חוגגים את ראש השנה יומיים¹.

בכוחם של חכמי ישראל לקבוע לא רק את ההלכה בארץ, אלא גם את סדרי הדין בשמים. משעה שחכמי ישראל תיקנו שיש לחגוג את ראש השנה יומיים בכל המקומות, גם הדין בשמים מתחלק לשני ימים, וישנם עניינים הנידונים ביום הראשון של ראש השנה, וישנם עניינים הנידונים ביום השני של ראש השנה¹. 

ביום השני של ראש השנה נוהגים בכול כמו ביום הראשון: תוקעים בשופר ומתפללים את התפילות המיוחדות לראש השנה; מלבד כמה עניינים שאין נוהגים בהם ביום השני, כפי שיבואר.

יש סוברים שיש לברך ברכת "שהחיינו" גם בלילה השני של ראש השנה, כפי שמקיימים את כל מצוות החג גם ביום השני¹. ויש סוברים שאין לברך "שהחיינו" בלילה השני של ראש השנה, כיוון שלדבריהם, יש לראות בשני הימים של ראש השנה חג אחד ארוך, וברכת "שהחיינו" שנאמרה ביום הראשון עולה גם ליום השני². להלכה, יש לברך "שהחיינו" ביום השני, אך כדי לצאת ידי חובת כל הדעות, ראוי להניח על השולחן פרי חדש או ללבוש בגד חדש, ולהתכוון בברכת "שהחיינו" גם עליהם³.

יש הנוהגים לאכול מאכלים לסימן טוב ('סימנים') גם בלילה השני של ראש השנה, כפי שנוהגים בו את כל דיני החג¹; וכן הוא מנהג יוצאי ספרד². ויש שאינם נוהגים לאכול מאכלים לסימן טוב בלילה השני של ראש השנה, וזאת על פי הקבלה³.

ביום השני של ראש השנה, יש נוהגים שלא לברך איש את רעהו בברכת "לשנה טובה תכתב", כיוון שהיום הראשון של ראש השנה הוא היום שחל בו ראש השנה מהתורה, ובו אנו נידונים¹. ויש נוהגים לברך איש את רעהו בברכת "לשנה טובה תכתב" גם ביום השני של ראש השנה², כיוון שלפי הקבלה, נידונים בשני הימים של ראש השנה³.

כשם שהפוסקים נחלקו אם יש לברך ברכת "שהחיינו" בלילה השני של ראש השנה, כך הם גם נחלקו אם יש לברך את ברכת "שהחיינו" לפני תקיעות השופר ביום השני. מנהג יוצאי אשכנז הוא לברך ברכת "שהחיינו" לפני תקיעת שופר ביום השני, כפי שהם נוהגים לברך "שהחיינו" בלילה השני של ראש השנה. וכשם שבשעה שמברכים "שהחיינו" בלילה השני של ראש השנה, ראוי להניח על השולחן פרי חדש או ללבוש בגד חדש, כדי לצאת מהספק, כך גם ראוי שבעל התוקע ילבש בגד חדש, ויתכוון בברכת "שהחיינו" גם עליו, כדי לצאת מן הספק¹. מנהג יוצאי ספרד הוא שלא לברך את ברכת "שהחיינו" לפני תקיעות השופר ביום השני², אף שגם הם מברכים "שהחיינו" בלילה השני של ראש השנה. וזאת כיוון שיש הבדל בין ברכת "שהחיינו" הנאמרת על יום ראש השנה לברכת "שהחיינו" הנאמרת על מצוות שופר: ברכת "שהחיינו" הנאמרת על היום, צריכה להיאמר בסמוך ליום, ולכן ברכת "שהחיינו" הנאמרת בלילה הראשון של ראש השנה אינה פוטרת את היום השני. אך ברכת "שהחיינו" הנאמרת על מצוות שופר, אינה חייבת להיאמר בסמיכות לקיום המצווה, ולכן ברכת "שהחיינו" הנאמרת על השופר ביום הראשון, פוטרת גם את אמירתה ביום השני³. 

ספרדי המתפלל במניין אשכנזי, לא יענה אמן על ברכת "שהחיינו" שמברכים לפני תקיעות השופר ביום השני, כדי שלא להפסיק בין ברכת השופר לתקיעות, אך יתכוון לצאת בה ידי חובה⁴. 

כאשר יום ראשון של ראש השנה חל בשבת, אין תוקעים בו בשופר, ולכן לדעת כולם יש לברך ברכת "שהחיינו" ביום השני⁵.

ביום הראשון של ראש השנה, אסור לעשות דברים לצורך היום השני של ראש השנה, לדוגמה: אסור לערוך את השולחן, לשטוף כלים או להוציא את האוכל ממקומו ביום הראשון לצורך היום השני. הסיבה לכך קשורה לטעם שבגללו אנו חוגגים את ראש השנה במשך יומיים. כאמור, אנו חוגגים את ראש השנה יומיים משום שבזמן שקידשו את החודש על פי הראייה, רוב עם ישראל לא ידע אם ראש השנה חל ביום השלושים לחודש אלול, או ביום השלושים ואחד. בזמן ההוא, ביום השלושים אסור היה לעשות דברים לצורך היום השלושים ואחד, כיוון שאפשר שיום השלושים הוא יום טוב, ויום השלושים ואחד הוא יום חול, ואסור להכין מקודש לחול. וכיוון שאנו חוגגים יומיים על סמך המנהג שהיה אז, אנו מקיימים את הלכות היום כפי שנהגו בדור ההוא, ולכן גם אנחנו איננו עושים ביום הראשון של ראש השנה דברים לצורך היום השני¹. 

במקום הצורך, אפשר להקל ולעשות ביום הראשון פעולה לצורך היום השני של ראש השנה, בדרך שבה לא ניכר שהדבר נעשה לצורך היום השני. לדוגמה: במקום הצורך, מותר להוציא בשעות הצהריים אוכל מהמקפיא כדי שיפשיר וניתן יהיה לאוכלו בסעודת הלילה, שכן יש סיכוי שהאוכל יפשיר עוד לפני הלילה וניתן יהיה לאוכלו עוד ביום הראשון, וכך לא ניכר שהדבר נעשה לצורך היום השני. וכן מותר במקום הצורך להביא אוכל עבור סעודת הלילה, כל עוד לא ניכר שהוא מיועד לסעודת הלילה. אבל היתר זה נאמר רק בנוגע לפעולות שאינן מלאכה, והן אסורות רק משום איסור ההכנה מקודש לחול, אך פעולות שיש בהן מלאכה, כגון בישול ואפייה, אסור לעשותן לצורך היום השני, גם אם לא ניכר שהן נעשות לצורכו². 

מזמן צאת היום הראשון, ניתן להתחיל בהכנות ליום השני של ראש השנה³. 

כאשר היום הראשון של ראש השנה חל בשבת, יש לומר לאחר צאת היום הראשון "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" לפני שעושים דברים שאסור לעשותם בשבת⁴.