כמבואר לעיל, נוסף על התקיעות שתוקעים לפני תפילת מוסף, תוקעים עוד שלושים תקיעות תוך כדי חזרת הש"ץ של תפילת מוסף ('תקיעות דמעומד'): עשר תקיעות (תשר"ת, תש"ת, תר"ת) לאחר ברכת מלכויות, עשר תקיעות לאחר ברכת זיכרונות, ועשר תקיעות לאחר ברכת שופרות1. התקיעה במקומות אלו מבטאת את תוכנן של התקיעות, שכן קולות השופר נשמעים קולות סתמיים וחסרי פשר, ומשמעותם מתבררת על ידי הסמכת התקיעות לברכות אלו. יש מהתקיעות שתכליתן היא להמליך את ה' עלינו למלך, ועל כן הן נתקעות לאחר ברכת מלכויות; יש מהתקיעות שתכליתן לעורר את זיכרוננו לטובה לפני ה', ועל כן הן נתקעות לאחר ברכת זיכרונות; ויש מהתקיעות שתכליתן להזכיר את קול השופר שנשמע במעמד הר סיני ואת קול שופרו של משיח, ותקיעות אלו נתקעות לאחר ברכת שופרות2.
התַקנה לתקוע תוך כדי תפילת מוסף נאמרה רק כאשר מתפללים בציבור, אך אדם שמתפלל ביחידות אינו תוקע תוך כדי תפילתו. זאת כיוון שרק תפילה הנאמרת בציבור כוחה רב, ורק לה יש יכולת לרומם את תקיעות השופר ולברר את מהותן, אך אין בכוח תפילת היחיד לעשות כן3.
יוצאי ספרד וחלק מיוצאי אשכנז נוהגים לתקוע גם בתפילת הלחש הנאמרת בציבור, כפי שתוקעים בחזרת הש"ץ1. כיוון שאסור לדבר בזמן התפילה, אין מקריאים לבעל התוקע את סדר התקיעות, אלא הוא תוקען כאשר הוא מגיע לסוף כל ברכה מברכות מלכויות, זיכרונות ושופרות, בכל פעם עשרה קולות (תשר"ת, תש"ת, תר"ת)2.
כדי לשמוע את התקיעות במקומן הראוי, כל מתפלל בהגיעו לסוף אחת משלוש הברכות שתוקעים בהן (מלכויות, זיכרונות ושופרות), צריך לעצור את תפילתו ולהמתין בשתיקה עד שבעל התוקע יתקע את התקיעות של אותה ברכה, ולאחר מכן להמשיך בתפילתו. אדם שקצב תפילתו איטי יותר מקצב תפילתו של בעל התוקע, אינו צריך להזדרז בתפילתו אלא יתפלל בקצב המתאים לו, ובשעת התקיעות יקשיב להן, ואחר כך ימשיך בתפילתו כרגיל3.
יש שהסתייגו מהמנהג לתקוע בתפילת לחש, כיוון שהדבר עלול לבלבל את המתפללים. לכן קהילה שלא נהגה לתקוע בתפילת לחש, לא תאמץ מנהג זה, אך קהילה שנהגה כן, תמשיך במנהגה4.
כמבואר לעיל, נוהגים לתקוע אחרי חזרת הש"ץ של תפילת מוסף עוד קולות, להשלים את מספר קולות השופר למאה קולות. מספר הקולות שתוקעים הנוהגים לתקוע בתפילת לחש של מוסף, עד סוף חזרת הש"ץ, הוא תשעים (שלושים ב'תקיעות דמיושב', שלושים בתפילת הלחש של מוסף ושלושים ב'תקיעות דמעומד'), והם תוקעים לאחר חזרת הש"ץ עוד עשרה קולות. מספר הקולות שתוקעים עד סוף חזרת הש"ץ הנוהגים שלא לתקוע בתפילת לחש של מוסף, הוא שישים (שלושים ב'תקיעות דמיושב' ושלושים ב'תקיעות דמעומד'), והם תוקעים לאחר חזרת הש"ץ עוד ארבעים קולות.
ישנם מנהגים שונים באיזה מקום בתפילה תוקעים את התקיעות שלאחר חזרת הש"ץ: יש הנוהגים לתקוע חלק מהתקיעות באמצע 'קדיש תתקבל', ויש הנוהגים לתקוע לאחר מכן. מבחינה הלכתית, אין הבדל בין מנהגים אלו, ואפשר לנהוג כפי כל אחד מהמנהגים הכתובים במחזורים1.
יוצאי ספרד נוהגים להריע תרועה גדולה (תרועה ארוכה שיש בה הרבה קולות קצרים) בסוף התפילה2, כדי לעורר את הלבבות בשעה שיוצאים מבית הכנסת, לזכור את עניין השופר תמיד, ולהתנהג בכובד ראש וביראת שמים גם בשובם לביתם3.
מנהג יוצאי אשכנז להאריך בתקיעה האחרונה בסדר 'תקיעות דמיושב', ובתקיעה האחרונה בסדר התקיעות שבסוף התפילה. קוראים לתקיעות אלו 'תקיעה גדולה', ועושים כן כדי לסמן את סיום סדר התקיעה4.
אסרו חכמים לתקוע בשופר בשבתות ובימים טובים, שמא יתקן אדם כלי שיר. את תקיעות המצווה בראש השנה לא אסרו חכמים, אך תקיעות שאינן של מצווה, אסורות. לכן, לאחר שתקעו את כל התקיעות הנצרכות, אסור לתקוע בשופר ללא צורך1.
תקיעות המצווה המותרות אינן רק התקיעות שחייבים לתוקען, אלא כל תקיעה שיש בה מצווה. לדוגמה: מותר לתקוע לנשים, אף שהן אינן חייבות במצוות שופר, כיוון שנשים השומעות את תקיעות השופר נחשב להן הדבר למצווה והן מקבלות על כך שכר2; וכן מותר לתקוע עבור ילדים קטנים, כיוון שיש מצווה לחנכם3; וכן מותר לאדם לתקוע בשופר כדי לשמוע את התקיעות כפי מסורת אבותיו4, או כדי לצאת ידי חובת שיטות שונות שיש להן יסוד בהלכה5; וכן בעל תוקע הצריך להתאמן כדי לתקוע כראוי, רשאי לתקוע לשם כך6.
ילדים שלא הגיעו לגיל מצוות, רשאים לתקוע בשופר אף לאחר ששמעו את תקיעות החובה, כיון שיש מצווה ללמדם לתקוע, כדי לחנכם למצוות7.
ראש השנה - המלכות והדין
פרק יא - התקיעות בתפילת מוסף ולאחריה
