פרק טז - מצוות התשובה

עניין מרכזי בעשרת ימי תשובה הוא המצווה לחזור בתשובה, שעל שמה נקראו ימים אלו "עשרת ימי תשובה". לכן יבוארו כאן יסודותיה ודרך קיומה.

התשובה היא מהטובות שהיטיב ה' לברואיו¹. מצד הדין, לא הייתה באפשרותו של החוטא לתקן את מעשיו, כיוון שיש תוצאות למעשיו השליליים של האדם, ולכאורה אין דרך למחותם. אדם שחלילה הרג מישהו, אף אם יתחרט על כך ויצטער צער רב כל ימיו, האם באפשרותו להחזיר את הנהרג לחיים?! אדם שהלבין פני חברו, האם באפשרותו לבטל את הצער והעלבון שהנפגע חש בזמן הפגיעה?! הלוא אף אם יפייס את הנפגע ויפיג את צערו מכאן ולהבא, לא יוכל למחות את הצער שהנפגע חש בזמן הפגיעה. לא רק פגיעה באדם היא קלקול שאי אפשר לתקנו, גם חטאים שבין אדם למקום לכאורה אינם ניתנים לתיקון. כל חטא גורם פגם רוחני ממשי בעולמות העליונים, ומצד הדין אי אפשר לתקנו². לכן מן הדין, אף אם אדם התחרט על חטאיו וקיבל עליו שלא לשוב ולחטוא בהם, אין הוא יכול למחות את שהיה ועליו להיענש על עברות שעבר. אף על פי כן, ברוב רחמיו וחסדיו של הקב"ה עלינו, הוא נתן לנו את האפשרות לחזור בתשובה ולהביא למחילת עוונותינו.

מחילת העוונות על ידי התשובה איננה פעולה טכנית של הצלה מעונש בלבד, אלא פעולה פנימית של זיכוך, טהרה והסרת כל הרשמים השליליים שהשאיר החטא¹. יתרה מכך, בכוח התשובה לתקן את הפגם שפגם החטא בזיקה שבין האדם לבוראו. הריחוק מה' שנוצר בעשיית החטא הוא השורש לכל ההשפעות השליליות של החטא, והתיקון המשמעותי ביותר שיש בתשובה הוא שיקום הקשר והזיקה בין האדם לקב"ה; וכך כותב הרמב"ם:

"גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר 'אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אֵלַי תָּשׁוּב'², כלומר, אם תחזור בתשובה בי תדבק. התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד³.
כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה' אלקי ישראל, צועק ואינו נענה, ועושה מצות ומשליכים אותן בפניו, והיום הוא מודבק בשכינה, צועק ונענה מיד, ועושה מצות ומקבלים אותן בנחת ושמחה, ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת"⁴.
ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו, אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו, כלומר מעלתם גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהם כובשים יצרם יותר מהם"⁵.

בכל מצב יכול אדם לחזור בתשובה, ותשובתו תתקבל. אף אדם שנמצא במקום הירוד ביותר, יכול להיחלץ מחטאיו ולחזור בתשובה. כך כותב הרמב"ם: "אין לך דבר שעומד בפני התשובה, אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב, יש לו חלק לעולם הבא"¹. לכן אין לאדם להתייאש בשום מצב, כדברי רבי נחמן מברסלב: "ואפילו מי שהוא חס ושלום במדרגה התחתונה לגמרי, אפילו הוא נמצא בשאול תחתיות, אף על פי כן אל ייאש את עצמו, ויחזק את עצמו בכל מה שאפשר, כי אין שום יאוש בעולם כלל"², כיוון שתמיד פתוחה בפני האדם הדרך לתקן את מעשיו, להיטהר מזוהמת החטא ולשוב אל ה'. 

דוגמה ליכולת לחזור בתשובה משאול תחתיות היא תשובתו של המלך מנשה, שהיה אחד המלכים הרשעים שהיו לעם ישראל. מנשה חטא בעבודה זרה, העמיד פסל בבית המקדש והוציא להורג אנשים רבים. בנביא נאמרו עליו דברים חמורים, שלא נאמרו כמותם על שום מלך אחר. כך נכתב עליו בספר מלכים:

"וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו, וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל, וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם... וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה', וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיס... וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה (מן הקצה אל הקצה) לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'"3.

בעקבות חטאיו של מנשה, ה' הענישוֹ, ומתוך ייסוריו הוא חזר בתשובה. לרוב רשעותו ביקשו מלאכי השרת מה' שלא יקבל אותו בתשובה, וכך אמרו חכמים במדרש:

"באותה שעה עמדו מלאכי השרת וסתמו כל החלונות של מעלה, ואמרו לפני הקב"ה: רבון העולם אדם שהעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה?! אמר להם אם איני מקבלו בתשובה הריני נועל פתח בפני כל בעלי תשובה, מה עשה הקדוש ברוך הוא חתר לו חתירה מתחת כסא כבודו ממקום שאין מלאך יכול לשלוט וקבלו בתשובה"⁴.

נמצא שהקב"ה מקבל את האדם השב בתשובה, ופותח לו פתח מכל תהום שהוא הידרדר אליה.

התשובה היא חסד וזכות, אך היא גם מצווה, שנאמר: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ"¹. מצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ולא רק בעשרת ימי תשובה או ביום הכיפורים. לכן מצווה על אדם שחטא לחזור בתשובה ולהתוודות על חטאיו מיד, ואין לדחות את המצווה לימי התשובה, כיוון שזריזים מקדימים למצוות².

שלושה הם עיקרי התשובה: עזיבת החטא, קבלה לעתיד וחרטה¹. עזיבת החטא היא הפסקת החטא בהווה. קבלה לעתיד היא החלטה והסכמה שלא לחטוא עוד בעתיד, וחרטה היא צער על עשיית העברה בעבר.

כאשר אדם חוזר בתשובה, מצווה עליו להתוודות על חטאיו, שנאמר: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם וכו' וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ"¹. פרטי מצווה זו יבוארו בפרק כב.

נוסף על עזיבת החטא, חרטה וקבלה לעתיד, תשובה על עברות שבין אדם לחברו מחייבת לפייס את החבר, ופרטי חובה זו יבוארו בפרק יז.

השב בתשובה משנה את מעמדו ברגע אחד, ואף אם לא התוודה עדיין על חטאיו, אלא רק גמר בליבו שלא לחטוא עוד. יסוד זה נלמד מהלכה בהלכות קידושין: המקדש אישה והתנה את הקידושין בתנאי כל שהוא, הקידושין חלים רק אם התנאי התקיים. מה דינו של רשע גמור שקידש אישה בתנאי שהוא צדיק? נאמר בגמרא שהאישה מקודשת לו מסָפֵק, שמא הוא הרהר בתשובה, והרהור זה שינה את מעמדו בבת אחת מרשע גמור לצדיק¹.

אף שכל תשובה משנה את מעמדו של האדם, מדרגות רבות לתשובה, ולפי מדרגת התשובה כך מידת ההיטהרות מזוהמַת החטא. דומה הדבר לבגד מלוכלך, שכיבוס מועט מעביר ממנו חלק מהלכלוך, אך כדי שהבגד יחזור למראהו הראשון יש לכבסו כיבוס רב. כך גם ככל שאדם מתרחק יותר מן החטא בליבו ובמעשיו, מעלת תשובתו גדולה יותר¹. 

אחד הגורמים שקובעים את מידת ההיטהרות מזוהמת החטא הוא המניע של התשובה. תשובה שמוּנעת מחשש מעונש היא תשובה בדרגה נמוכה, והזיכוך שבא בעקבותיה הוא חלקי. תשובה זו נקראת בחז"ל תשובה מיראה, ובכוחה לזכך את זוהמת העברות שנעשו במזיד, ולהשאיר מהן רושם מועט, כאילו נעשו בשוגג. לעומת זאת תשובה מאהבה, שמוּנעת מאהבת ה', היא תשובה עליונה שמזככת ומטהרת את האדם לגמרי, ולא זו בלבד אלא שעל ידה הזדונות נעשים כזכויות, כיוון שעל ידם האדם התעורר לדבוק בה' ולשוב אליו, למרות הקושי שבדבר². 

גורם נוסף שקובע את מדרגת התשובה הוא מידת החרטה. ככל שהחרטה עמוקה ומקיפה, כך התשובה מזככת ומטהרת יותר³. חרטה על החטא נובעת מהכרה בטעות שבחטא ובנזקים שנגרמים ממנו. לשם כך, יש להתבונן בגדלות ה' ולהכיר באהבתו את כל בני האדם וברצונו להיטיב עימם, ומתוך כך יש להכיר עד כמה חמור להמרות את פיו, ולהבין שהחטא הוא כפיות טובה כלפיו; יש להתבונן איזו נשמה גדולה יש לאדם, ולאילו מדרגות הוא יכול להגיע; להבין אלו תוצאות יש לכל מעשה שלו, ועד כמה מעשיו הרעים פוגעים בכל העולמות; אלו עונשים כל עברה מסבבת ומהי חומרתם, וכיוצא בזה⁴.

ישנן עברות שאין בכוח התשובה לכפר עליהן מיד. חלקן מתכפרות כאשר יום הכיפורים מגיע, וחלקן, נוסף לתשובתו של האדם ולכוחו המטהר של יום הכיפורים, מזקיקות להתייסר בייסורים כדי להזדכך מהן לגמרי. חילול השם הוא העבירה שכפרתה קשה מכולן, והיא מתכפרת לגמרי רק על ידי תשובה, יום הכיפורים, ייסורים ומיתה¹. במה דברים אמורים? בתשובה מיראה, אבל תשובה מאהבה מכפרת על כל העברות מיד². 

עברות שאינן מתכפרות מיד, יש בסגולת התורה לכפר עליהן³, כיוון שבכוח החטאים והעוונות לפגום ולקלקל רק עד מקום מסוים, אך שורשה העליון של התורה גבוה יותר מכל אותם מקומות, ולכן בכוחה לתקן את כל הקלקולים⁴. כך אמרו חכמים: "אם נכשל אדם בעבירה והתחייב מיתה בידי שמים מה יעשה ויחיה? אם היה למוד לקרות דף אחד, קורא שני דפים, ואם היה למוד לשנות פרק אחד, ישנה שניִם"⁵. והעוסק בתורה "אף אם נתלכלך תחִלה בעוונות וחטאים עצומים, ונטבע מאד ברפש וטיט מצולות הרע חס ושלום, עם כל זה על ידי עסק התורה נכון לבו בטוח שודאי המאור שבה יחזירו למוטב. והטוב מתגבר והולך על הרע שבו מעט מעט. עד שלסוף בהכרח יתגבר הטוב ויתפשט בכולו לגמרי, ויתקדש מטומאתו ותתפשט הטהרה בכולו"⁶.

תשובה גמורה משמעותה שאם אדם נקלע לאותו מצב שבו הוא חטא בראשונה, הוא מתגבר על יצרו ואינו חוטא שוב. כך כותב הרמב"ם: "אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה, ובכח גופו, ופירש ולא עבר זהו בעל תשובה גמורה. ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא"¹.

השב בתשובה ואינו עוזב את החטא - אין תשובתו תשובה, אף אם הוא מתוודה על חטאיו. לדוגמה: אדם שגזל חפץ, ויש בידו להחזיר את החפץ והוא אינו עושה כן, תשובתו אינה תשובה, כיוון שאין הוא עוזב את החטא. וכן אישה שהולכת בבגד שאינו ראוי לצניעותה, ובשעה שהיא חוזרת בתשובה בדעתה לחזור וללובשו, תשובתה אינה תשובה¹. 

אף שתשובה ללא עזיבת החטא אינה תשובה, ואין האדם זוכה לכפרת החטא על ידה, יש לה ערך והיא מקרבת את האדם לה'². אנו למדים זאת מהמלך אחאב, שהוא ואשתו איזבל גזלו את נחלתו של נבות היזרעאלי, והביאו להריגתו שלא כדין. כאשר אליהו הנביא הוכיח את אחאב על מעשיו וניבא לו נבואת פורענות, אחאב נכנע מלפני ה', קרע את בגדיו ושם שק על בשרו. בתגובה לכך אמר הקב"ה לאליהו הנביא: "הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי? יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי, לֹא אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו, בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ"³. ואף שאחאב רק התחרט, אך הוא לא עזב את החטא והמשיך להחזיק בכרם נבות הגזול, החרטה והצער שלו הועילו קצת⁴. 

יש ערך רב אפילו למחשבה של תשובה שעדיין לא הבשילה לכדי החלטה גמורה לשוב, ומחשבה כזו מביאה לתיקון האדם והעולם⁵. כך כותב מרן הרב קוק זצ"ל: "מה שמוטבעים לפעמים במניעות (עיכובים) גדולות, לא יעכב כלל את התשובה הרוחנית (המחשבה והרצון לשוב בתשובה). וכיוון שמבקשים לשוב אל ה' - שבים, והאדם מתחדש כבריה חדשה. והציצים (החלקים הקטנים) המעשיים שצריכים לזירוז גדול לתקנם, יצפה עליהם תמיד לתקנם... וישתוקק לתקון השלם, וממילא יבא הדבר לידי כך שיעזרהו ה' יתברך לתקן הכל בפועל. אבל גם כשלא נזדמן לו עדיין התיקון, בין מצד מניעות חיצוניות או מצד מניעות פנימיות, שעדיין אין רצונו תקיף כל כך, וההחלטה לתקן את מעשיו בפועל עדיין אינה שלמה, מכל מקום יאחז בתשובה הרוחנית (המחשבה והרצון לשוב בתשובה) בכל עוז ואומץ, ויהיה תקיף בדעתו שסוף כל סוף אחוז הוא בתשובה, שהיא ענין יקר מכל מה שבעולם, וירבה בתורה, במדות טובות, בחכמה ובהנהגה ישרה בכל מה שאפשר לו. וישפוך שיחו בתפלה לפני קונו להוציא אל הפועל את חלקי התשובה שעדיין לא יצאו אל הפועל"⁶.

התשובה צריכה להיות מלווה ברגשי צער וכאב מחד גיסא, ובשמחה מאידך גיסא: צער וכאב על העוונות ועל הריחוק מה' שנוצר בעקבותיהם, ושמחה בכפרת העוונות ובזיכוך הרוחני, בקרבת ה' המחודשת, בכוחות החדשים היוצאים לפועל, ובטוב הנמצא באדם, שבעטיו התעורר לתשובה¹.

השב בתשובה צריך להיות בטוח שתשובתו מועילה לטהר את נפשו מזוהמת החטא¹. כך כותב רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל ה'תניא':

"ויהיה נכון לבו בטוח בה' בלי שום ספק וספיק ספיקא בעולם, כי תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו יתברך, הוא מוחל וסולח, כי חפץ חסד הוא וחנון ורחום ורב לסלוח. וכמו שבתפילת שמונה עשרה, מיד לאחר שמבקשים סלח לנו וכו' מברכים: 'ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח'. והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה? (ואילו היה ספק אם ה' סולח, לא היינו רשאים לברך "חנון המרבה לסלוח", כיוון שכאשר יש ספק אם יש לברך ברכה כל שהיא, אין מברכים את אותה ברכה, ש"ספק ברכות להקל") אלא אין כאן שום ספק כלל שה' סולח ומוחל לנו, מאחר שבקשנו סלח לנו מחל לנו"².

ומסופר על האדמו"ר רבי מרדכי מטשרנוביל ש"פעם אחת ישב בסביבתו איש שמעשיו לא היו הגונים, ונאנח מתוך עומק לבבו לה' יתברך, ושמע האדמו"ר מטשרנוביל זכרו יגן עלינו את אנחתו ואמר: מי שאינו מאמין שכאשר איש יהודי נאנח ועושה תשובה לפי ערכו מקבלו מיד הקב"ה, הרי הוא אפיקורס"³.