פרק ט - דיני השופר והתקיעות

נוהגים לתקוע בשופר של איל, זכר לעקדת יצחק. וטוב שהשופר יהיה כפוף, לרמוז שעל האדם לעמוד לפני הקב"ה בענווה ובשפלות¹. 

יש לשים לב שאין בשופר נקבים או סדקים מפולשים מהצד החיצוני של השופר לצד הפנימי שלו, שכן פעמים שנקבים וסדקים אלו פוסלים את השופר².

תוקעים בשופר ליד הבימה שספר התורה מונח עליה, כדי שזכות התורה תגן עלינו, להעלות זיכרוננו לטובה לפני הקב"ה¹. אם הדבר אפשרי, טוב לתקוע כאשר השופר מונח בחלק הימני של השפתיים², כיוון שצד ימין מסמל את מידת הרחמים³. וכן טוב לתקוע כאשר הפתח הרחב של השופר מכוון למעלה, ורמז לדבר, שנאמר: "עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה"⁴.

נוהגים להקריא לבעל התוקע את סדר התקיעות, כדי שלא יטעה¹. מלבד טעם זה, יש בכך גם טעם פנימי. על פי חכמי הסוד, התקיעות מביאות לתיקונים רוחניים בעולמות העליונים. כאשר התקיעות נתקעות מתוך מוּדעוּת וכוונה לתיקונים אלו, הם מתחזקים ומתעצמים. פעמים רבות, אין ביד התוקע לכוון כוונות אלו, משום שהוא טרוד בפעולת התקיעה או משום שהוא אינו בקי בהן. כאשר המקריא בקי בכוונות ומכוונן, והתוקע סומך על כוונותיו, כוונות המקריא מצטרפות לתקיעות, וכך התקיעות פועלות את פעולתן בעולמות העליונים. כאשר גם המקריא וגם בעל התוקע מכוונים את הכוונות הראויות, התקיעות פועלות את פעולתן ביתר שאת². תיאור של תקיעות כאלו נמצא ביומניו של הרב הנזיר, שהיה מגדולי תלמידי מרן הרב קוק זצ"ל, והיה מקריא לפניו את התקיעות; וכך הוא כותב: "היום הקדוש עבר עלי באופן נורא. אתמול - הבכיות לאין קץ, והיום - ההשגות העליונות, ביחוד כשרבנו מרן הקדוש שליט"א [זצ"ל] גזר עלי להקריא לפניו את סדר התקיעות, והוא תקע בשופר גדול. אני הקראתי מילה מילה לפניו. הכוונות היו נוראות, מעין שופר של משיח. הוא העמיק חקר, וגם אני כיוונתי, ואימה גדולה נפלה עלי, ויש בזה סודות שאינני רוצה להעלותם על הגיליון"3. 

הקורא לתוקע צריך להיות בקי בהלכות התקיעות, כדי לוודא שהתקיעות נתקעות כראוי. כמו כן, אם התוקע תקע שלא כראוי, על הקורא להורות לו אם צריך לחזור ולתקוע, ומאיזו תקיעה עליו לחזור ולתקוע⁴.

יש מיוצאי ספרד שאינם נוהגים להקריא לבעל התוקע את סדר התקיעות⁵, ומהם שנוהגים להצביע לתוקע בסידור ולסמן לו איזו תקיעה עליו לתקוע⁶.

התקיעה היא קול חלק וישר¹. גם אם הקול הנשמע מהשופר היה דק או צרוד, התקיעה כשרה², כיוון שמטרת התקיעות היא לעורר את הלב, וכל קולות השופר מעוררים את הלב³. ואף אם צליל התקיעה השתנה תוך כדי התקיעה מקול עבה לקול דק או מקול צלול לקול צרוד, התקיעה כשרה, כיוון שהקול נשמע ברצף אחד⁴.

יש להאריך בתקיעה כפי משך הזמן שלוקח לתקוע את הקול האמצעי באותו סדר, כלומר: בסדר תש"ת (תקיעה, שברים ותקיעה), יש להאריך בתקיעה כפי משך הזמן שלוקח לתקוע שברים; בסדר תר"ת (תקיעה, תרועה ותקיעה), יש להאריך בתקיעה כפי משך הזמן שלוקח לתקוע תרועה; ובסדר תשר"ת (תקיעה, שברים-תרועה ותקיעה), יש להאריך בתקיעה כפי משך הזמן שלוקח לתקוע שברים-תרועה. עולה מכך שאורך התקיעות בסדר תשר"ת צריך להיות כפול מאורך התקיעות בסדר תר"ת ובסדר תש"ת¹. 

משך הזמן שלוקח לתקוע תרועה, נע בין שנייה לשתי שניות. זהו גם בקירוב משך הזמן שלוקח לתקוע שברים. לכן בסדר תר"ת ובסדר תש"ת, רצוי להאריך בכל תקיעה כשתי שניות, ובסדר תשר"ת, רצוי להאריך בכל תקיעה כארבע שניות².

התרועה היא תשעה קולות קצרים מאוד ('טורמיטין' בלשון הפוסקים), הנתקעים ברצף בזה אחר זה¹. אף שהתרועה מורכבת מקולות נפרדים, אין להפסיק בין הקולות כדי לקחת אוויר, ויש לתקוע את כולם בנשימה אחת². 

השברים הם שלושה קולות קטועים, ארוכים מעט מהקולות הקצרים של התרועה, הנתקעים ברצף בזה אחר זה. אורך כל קול משלושת הקולות צריך להיות כשיעור שלושה קולות קצרים מאוד ('טורמיטין')³. גם את השברים יש לתקוע בנשימה אחת, ואין להפסיק באמצע כדי לקחת אוויר⁴.

הראשונים נחלקו אם יש לתקוע "שברים-תרועה" בנשימה אחת או בשתי נשימות. לדעת הרמב"ן, יש לתקוע "שברים-תרועה" בנשימה אחת, כיוון שתוקעים את תקיעת "שברים-תרועה" מחשש שזוהי התרועה האמורה בתורה, ואין להפסיק בנשימה באמצע התרועה¹. לדעת רבנו תם, יש לתקוע את תקיעת "שברים-תרועה" בשתי נשימות, כיוון שתוקעים את תקיעת "שברים-תרועה" מחשש שהתרועה האמורה בתורה היא גניחה ולאחריה יללה, ודרך הגונח ומיילל לעשות זאת בשתי נשימות². להלכה, אנו חוששים לשתי השיטות, וב'תקיעות דמיושב' (התקיעות שלפני תפילת מוסף) תוקעים את תקיעת "שברים-תרועה" בנשימה אחת, וב'תקיעות דמעומד' (התקיעות בחזרת הש"ץ של מוסף), תוקעים את תקיעת "שברים-תרועה" בשתי נשימות³.

עם המצאת מכשיר השמיעה, התעוררה השאלה אם אדם כבד שמיעה השומע את קול השופר על ידי מכשיר שמיעה, מקיים את המצווה. יש סוברים שהקול הנשמע על ידי מכשיר השמיעה נחשב קול שופר, מכיוון שהקול בא מכוח התקיעה ונשמע כקול תקיעת שופר¹. אך דעת רוב הפוסקים היא שהקול היוצא ממכשיר השמיעה אינו נחשב קול שופר. זאת כיוון שגלי הקול היוצאים מהמכשיר אינם גלי הקול שיוצאים מהשופר, אלא הם גלי קול חדשים המתהווים על ידי אותות חשמליים, והופכים לקול הדומה לקול השופר, באמצעים מלאכותיים. לכן אדם כבד שמיעה הנעזר במכשיר שמיעה, יסיר את מכשיר השמיעה מאוזנו בזמן התקיעות, ויעמוד קרוב לתוקע, כדי שישמע את קול השופר ללא עזרת המכשיר, כפי יכולתו².

לכתחילה, אין לאדם יחיד לתקוע בשופר בשלוש השעות הזמניות הראשונות של היום, כיוון שאחד הטעמים למצוות שופר הוא כדי שזיכרוננו יעלה לפני ה' לטובה¹, ובשעות אלו הקב"ה דן את העולם על פי שורת הדין, ותקיעות הנתקעות ביחיד, לא תפעלנה את פעולתן כראוי. לאחר שלוש שעות, אדם יחיד יכול לתקוע בשופר, כיוון שלאחר שלוש שעות, הקב"ה רואה שהעולם אינו יכול לעמוד בדין והוא דן את העולם לפנים משורת הדין. אמנם ציבור מתפללים רשאי לתקוע בשופר בשלוש השעות הראשונות של היום, כיוון שזכות הציבור גדולה ותקיעותיהם מתקבלות ברצון, גם בזמן שהעולם נידון על פי הדין².