תיקנו חכמים לברך את ה' לפני עשיית מצווה, כדי להודות לו על כך שזיכה אותנו לקיים את מצוותיו1, וכדי שהמצווה תיעשה מתוך תשומת לב ובכוונה, ולא כמצוות אנשים מלומדה2. וזהו נוסח הברכה שמברכים לפני התקיעות: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר". אנו מברכים "לשמוע קול שופר" ולא "לתקוע בשופר", כיון שהמצווה היא לשמוע את קולות השופר ולא לתקוע בו. לדוגמה, אדם חרש שתוקע בשופר אינו מקיים את המצווה, אף שהוא תוקע, כיוון שאינו שומע את התקיעות. מלבד הברכה "לשמוע קול שופר", מברכים לפני התקיעות גם את ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", כפי שמברכים על כל מצווה המזדמנת פעם בשנה, כדי להודות לה' שזכינו להגיע שוב לראש השנה ולקיים את מצוות השופר3.
ברכת השופר צריכה להיות סמוכה לתקיעה, לכן אין לדבר בין הברכה לתקיעות. אדם שדיבר בין הברכה לתקיעות בדבר שאינו לצורך התקיעות, אפילו דיבר מילה אחת, צריך לחזור ולברך1.
גם לאחר שהתוקע סיים לתקוע את 'תקיעות דמיושב' (סדר התקיעות שלפני מוסף), אין לדבר בדברים שאינם נוגעים לתפילה או לתקיעות, עד אחר 'תקיעות דמעומד' (סדר התקיעות בחזרת הש"ץ של מוסף). זאת כיוון שהמצווה עדיין לא הושלמה, ואין לדבר בין הברכה להשלמת המצווה1. אדם שנהג שלא כראוי ודיבר שלא מעניין התקיעות והתפילה בין 'תקיעות דמיושב' להשלמת ה'תקיעות דמעומד', אינו צריך לחזור ולברך, כיוון שבדיעבד, הפסק באמצע קיום המצווה אינו מעכב2.
בשעה שמברכים את ברכות השופר יש לעמוד, כדי לכבד את המצווה1, ויש מיוצאי ספרד שנוהגים לשבת בעת הברכות2.
נוהגים לכסות את השופר במפה בשעת הברכה1, זכר לחסידותו של אברהם אבינו, שהסתיר את יצחק בשעה שהוא בנה את המזבח לעקדה, מחשש שהשטן ירצה לעכב את העקדה ויגרום לכך שתוך כדי בניית המזבח יינתז חלקיק אבן מהמזבח ויעשה מום ביצחק, ויפסול אותו מלהיות קרבן2. ועוד טעם בדבר, כדי לרמוז שהמצווה היא בשמיעת קולות השופר, ולא בתקיעה3. בעל התוקע צריך לאחוז את השופר בידו, מתחת למפה המכסה אותו, כדין כל דבר שמברכים עליו, שיש לאחזו ביד ימין בשעת הברכה, כדי לרכז את המחשבה בברכה4.
כאמור, נשים פטורות ממצוות שופר, כיוון שזו מצווה התלויה בזמן, ואף על פי כן, אישה השומעת תקיעות שופר, מקיימת בכך מצווה ומקבלת על כך שכר, כמי ש'אינה מצוּוה ועושה'1. לדעת הרמב"ם ועוד ראשונים, אף שאישה השומעת תקיעות שופר מקיימת בכך מצווה, אין היא רשאית לברך לפני קיום המצווה, כיוון שנוסח הברכה הוא: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", והיא אינה מצוּוה2. כדעה זו פסק מרן השלחן ערוך, וכן נוהגות יוצאות ספרד3. לדעת רבנו תם ועוד ראשונים, אישה המקיימת מצוות שופר צריכה לברך לפני קיום המצווה, והיא יכולה לומר "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", כיוון שעם ישראל הצטווה בכך, והנשים הן חלק מעם ישראל4. כדעה זו פסק הרמ"א, וכן נוהגות יוצאות אשכנז5. ויש מיוצאות ספרד הנוהגות כדעת הרמ"א, לברך לפני קיום מצוות שופר6, ואין למחות בידן7.
כאשר אדם תוקע בשופר ומוציא ידי חובה כמה אנשים, עדיף שאחד יברך ויתכוון לפטור את כל השומעים, ולא שכל אחד יברך בעצמו. זאת משום שמעלת ברכה הנאמרת עבור כמה אנשים גדולה יותר, כמו שנאמר: "ברוב עם הדרת מלך"1.
התוקע כדי להוציא את השומעים ידי חובה, והוא עצמו כבר קיים את המצווה, יכול לברך עבורם את הברכות ולהוציאם ידי חובה. ואף שכלל נקוט בידינו, שאדם הפטור ממצווה אינו יכול להוציא אחרים החייבים בה, ותוקע זה כבר קיים את המצווה ולכאורה הרי הוא פטור ממנה, אין הדבר כן. זאת כיוון ש"כל ישראל ערבים זה בזה", כלומר כל אחד מישראל צריך לדאוג שאחיו החייבים במצווה יקיימו אותה, ונמצא אפוא שחיוב המצווה עדיין חל עליו, והוא יכול להוציא אחרים ידי חובה1.
אף שאדם שקיים את המצווה יכול לברך ולהוציא את השומעים ידי חובה, טוב מזה שמי שעדיין לא קיים את המצווה יברך, כיוון שהוא זה שמקיים את המצווה2.
דין זה, שאדם שכבר קיים את המצווה יכול לברך ולהוציא אחרים, נאמר באדם התוקע לאנשים, אך התוקע לנשים יוצאות אשכנז, הנוהגות לברך לפני קיום מצוות שופר, והוא כבר יצא ידי חובה, אינו רשאי לברך עבורן. זאת כיוון שכאמור, היכולת לברך על מצווה לאחָר שאדם כבר קיים אותה מבוססת על דין 'ערבות', ואדם עָרֵב רק לאלו החייבים במצווה, אך אין הוא עָרֵב לנשים, הפטורות ממנה. לכן, התוקע להוציא נשים ידי חובתן, והוא כבר קיים את המצווה, לא יברך את הברכות, אלא אחת הנשים תברך ותכוון לפטור את שאר הנשים3.
ראש השנה - המלכות והדין
פרק ח - ברכת השופר
