מצוות שופר כאשר ראש השנה חל בשבת

כאשר ראש השנה חל בשבת, תיקנו חכמים שלא לתקוע בשופר, מחשש שמצוות שופר תגרום חלילה לחילול שבת, על ידי זה שאדם שאינו יודע לתקוע בשופר ילך לאדם אחר שילמדנו, ויעבור על איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים¹. כיוון שאין תוקעים בשופר כאשר ראש השנה חל בשבת, השופר נחשב מוקצה בשבת זו, ואסור לטלטל אותו². 

הלכה זו, שאין לתקוע בשופר כאשר ראש השנה חל בשבת, מעוררת שאלה: הרי חז"ל הפליגו במעלת מצוות השופר - תקיעות השופר מעלות את זיכרוננו לטובה לפני הקב"ה, ובזכותן הקב"ה יורד מכיסא דין ויושב על כיסא של רחמים; ו"כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה - מריעין לה בסופה (יהיו פורענויות בסופה)". זאת ועוד, החשש מפני איסור הטלטול של השופר בשבת הוא חשש רחוק, שכן רוב האנשים מתפללים ושומעים את תקיעות השופר בבית הכנסת, ובעל התוקע בבית הכנסת ודאי בקי לתקוע כראוי; ואם כן, איך ביטלו חכמים את מצוות השופר בשבת, רק בגלל חשש רחוק כזה? 

רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה'משך חכמה', מסביר שאמנם מצוות שופר גדולה היא, שכן עניינה להזכיר את עקדת יצחק לפני ה', ולגלות מה נחלו ישראל מיצחק אבינו - "למסור עצמם לחרפה ולביזה עבור שם השם יתברך... ולעקוד כל תאותיהם והרגשותיהם על מוקד אהבת ה' ותורתו". על כן השופר הוא כמזור ורפואה הכרחית לחולה מסוכן, ובלעדיו עלול השטן לקטרג עלינו והסכנה גדולה. אבל אף על פי כן, מגודל אהבת ישראל לה' יתברך, הם מוסרים נפשם על מצוות השבת, אשר מעידה על חידוש העולם ועל קדושת שמו, ומבטלים את מצוות שופר בעבורה. מעדיפים הם כי תהיה רשות לשטן לקטרג עליהם, וכי לא ייכנס זיכרונם לפני אביהם שבשמים, ובלבד שלא יבולע לה לשבת אף במעט. אמנם מסירות נפש זו של ישראל על קדושת השבת, הרי היא כעין 'עקדה' רוחנית ומסירות נפש על ה' ועל מצוותיו, ועל כן היא עצמה מועילה להם כמצוות השופר, הבאה להזכיר את עקדת יצחק לפני ד'³.