התקנה לתקוע שלושים קולות

שו"ע תקצ ב, ומשנ"ב שם. דברי השו"ע נסמכים על הרמב"ם, שכתב (שופר ג ב): "תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך היא...". לדעה זו, התרועה האמורה בתורה היא אחד משלושת הקולות שאנו עושים כתרועה (שברים, תרועה, שברים-תרועה), וכדי לקיים את המצווה מהתורה, חייבים לעשות את כל שלושת הקולות, אך עיין רא"ש ראש השנה פרק ד סימן י, בשם רבנו האי גאון, שמהתורה, יוצאים בכל קול של בכי, בין בשברים, בין בתרועה ובין בשברים-תרועה, וחכמים שתיקנו לתקוע כפי כל האפשרויות, לא תיקנו זאת כדי לצאת ידי כל הספקות, אלא כדי לאַחד את מנהג עַם ישראל, כיוון שהיו מקומות שבהם נהגו לתקוע תקיעה, שברים ותקיעה, היו מקומות שבהם נהגו לתקוע תקיעה, תרועה ותקיעה, והיו מקומות שבהם נהגו לתקוע תקיעה, שברים-תרועה ותקיעה. כדי לאַחד את המנהג, תיקנו חכמים שכולם יתקעו כפי כל המנהגים. לדעת רוב האחרונים, השלחן ערוך סובר כרמב"ם (עיין חזון עובדיה עמ' קלה הערה יב), אך עיין קצה המטה תקצ א, הסובר שאפשר שהשלחן ערוך סובר כרב האי גאון. ועיין משנ"ב סימן תקפו ס"ק כב וסימן תר ס"ק ז, שמשמע שנקט להלכה כשיטת רב האי גאון, שמהתורה יוצאים בכל אחד מקולות התרועה, ועיין חוט שני ראש השנה עמ' סה, שהקשה שבביאור הלכה תקצג ב ד"ה אם, משמע שהכרעת המשנה ברורה כרמב"ם, ועיין כף החיים סימן תקפו ס"ק מ וסימן תר ס"ק יג, ושונה הלכות תקפו ט, שצידדו בדעה שהמשנ"ב פסק כשיטת הרמב"ם, ודחקו את המקומות שמשמע מהם להפך, ועיין חוט שני שם, שפסק למעשה כרב האי גאון, ועיין חזון עובדיה עמ' קלה הערה יב, שפסק כרמב"ם. והגר"י אריאל שליט"א כתב לנו, שבשעת הדחק כאשר אדם צריך לתקוע בזמן קצר בכמה מקומות, אפשר לסמוך על שיטת רב האי גאון ולהסתפק בתקיעת תשר"ת שלוש פעמים, עכ"ד, ועיין חוט שני ראש השנה עמ' סד, ואשרי האיש פרק טז אות כט, שכתבו כן, ועיין חוט שני שם, שבמצב זה אפשר לברך לפני התקיעות. ועיין משנ"ב תקצ ו, שלדעת הרמב"ם, לא די לתקוע תשר"ת שלוש פעמים, כיוון שאין להפסיק בין הקול האמצעי לבין התקיעה שלפניו והתקיעה שלאחריו, לכן אם התקיעה האמורה בתורה היא שברים, כשתוקעים תשר"ת, התרועה מפסיקה בין השברים לתקיעה האחרונה, ואם התקיעה האמורה בתורה היא תרועה, השברים מפסיקים בין התרועה לתקיעה הראשונה.