המנהג לתקוע מאה קולות

נוהגים לתקוע אחרי חזרת הש"ץ של תפילת מוסף עוד תקיעות, כדי להשלים למאה קולות¹. מספר הקולות שתוקעים הנוהגים לתקוע בתפילת לחש של מוסף, עד סוף חזרת הש"ץ, הוא תשעים (שלושים ב'תקיעות דמיושב', שלושים בתפילת הלחש של מוסף ושלושים ב'תקיעות דמעומד'), ולכן הם תוקעים לאחר חזרת הש"ץ עוד עשרה קולות. ומספר התקיעות שתוקעים עד סוף חזרת הש"ץ הנוהגים שלא לתקוע בתפילת לחש של מוסף, הוא שישים (שלושים ב'תקיעות דמיושב' ושלושים ב'תקיעות דמעומד'), ולכן הם תוקעים לאחר חזרת הש"ץ עוד ארבעים קולות. 

המקור למנהג לתקוע בראש השנה מאה תקיעות הוא בדברי רבנו הערוך, שהיה אחד מגדולי הראשונים, ולדבריו עושים כן כנגד מאה בכיות שבכתה אימו של סיסרא². סיסרא היה שר צבאו של יבין מלך כנען, ששעבד את עם ישראל בימי השופטים. אחרי עשרים שנות שעבוד, נלחם בו ברק בן אבינועם על פי ציוויה של דבורה הנביאה, ובעזר ה', ניצחוֹ. סיסרא עצמו נהרג על ידי יעל אשת חבר הקיני, כאשר הוא ברח מהקרב. כאשר סיסרא התעכב משובו, אימו דאגה לשלומו, ולרוב צערה התחילה לבכות, וכנגד מאה בכיות אלו, אנו תוקעים מאה תקיעות. 

מפליא הדבר שחכמים למדו את מספר התקיעות בראש השנה ממספר בכיותיה של אם סיסרא. יש בכך עניינים עמוקים ונסתרים, אך רמז יש כאן, שאין לאדם להרגיש עצמו בטוח ביום הדין, וזאת אפשר ללמוד בדרך של 'קל וחומר' מאם סיסרא. מצד דרך הטבע, לא היה לאם סיסרא לפחד, שהרי צבאו של סיסרא היה חזק עשרת מונים מצבאו של ברק בן אבינועם. אף על פי כן היא בכתה מאה בכיות, כיוון שהייתה חרדה לגורל בנה, ואכן, בסופו של דבר הוא נהרג על ידי יעל. מזה יש להתעורר ולהבין שגם מי שנדמה לו שהוא יכול לבטוח במצבו הגשמי היציב בעולם הזה, או אף בזכויותיו הרוחניות, צריך להיות חרד ביום הדין, ולהתעורר לתפילה ולתשובה³.