פרק ו - מצוות שופר

"מצוות היום בשופר"¹ - המצווה המרכזית בראש השנה היא מצוות שופר, ועל שמה נקרא ראש השנה בתורה "יום תרועה". המצווה מהתורה אינה לתקוע בשופר, אלא לשמוע את קולות השופר. בדרך כלל, כדי לקיים מצווה צריך לעשות פעולה כלשהי, אך מצוות שופר מיוחדת בכך שקיומה נעשה באופן פסיבי, על ידי שמיעה. בכך אנו מבטאים שהיסוד לכל המעשים הוא השמיעה לדבר ה'. כל השנה, אנו עסוקים בעשיית מצוות, לימוד תורה, תפילה, חסד ועוד. כל אלו חשובים מאוד, אך יש לזכור כי חשיבותם וערכם של כל אלו נובעים מהיותם ציוויים של ה', ומכוח זה יש בהם קדושה וערך עליון. על כן בראש השנה, בנקודת הראשית של ההוויה, אנו נדרשים לעצור את כל המעשים והמפעלים, להקשיב, ולשמוע לדבר ה'. וגדולה שמיעה זו שיש בה קבלת עול מלכות שמים והיא משפיעה עלינו יראת שמים לכל השנה².

טעמים רבים יש למצוות שופר, ונציין שניים מהם: המלכת ה', והתעוררות לתשובה. רבינו סעדיה גאון מבאר כיצד נעשית המלכת ה' בשופר. והוא כותב כי דרך המלכים היא שבתחילת מלכותם, תוקעים לפניהם בשופרות, להודיע מלכותם לכל, ולכן בראש השנה, ביום שבו ברא ה' את העולם ומלך עליו, אנו תוקעים בשופר, ובכך אנו ממליכים עלינו את ה' למלך ומקבלים את עול מלכותו עלינו¹. 

השופר גם בא לעוררנו לתשובה. קול השופר בא להקיץ את האדם משקיעתו בהבלי הזמן, ולעוררו לזכור את בוראו, לבחון את מעשיו ודרכיו, להיטיבם ולחזור בתשובה, כדברי הרמב"ם בהלכותיו: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בה: כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה"².

מצוות שופר מתקיימת על ידי שמיעת שני סוגים של קולות. קול אחד הוא קול חלק ורצוף, הנקרא בתורה "תקיעה", וקול שני הוא קול קטוע ושבור, הנקרא בתורה "תרועה". מהתורה, צריך לשמוע בראש השנה שש תקיעות ושלוש תרועות. חכמים למדו זאת מכך ש"תרועה" נזכרת בתורה פעמיים בקשר לראש השנה: פעם אחת בפרשת המועדות שבספר ויקרא, שם נאמר "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ"¹; ופעם שנייה בפרשת פנחס, ושם נאמר: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם"². את התרועה השלישית, למדו חכמים מהפסוק שנאמר לגבי היובל: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה"³. זאת משום שקיבלו חכמים במסורת שיש לתקוע בשופר בראש השנה לפי מספר הפעמים שכתוב "תרועה", בראש השנה וביובל יחד⁴. 

את שש התקיעות הנוספות, למדו חכמים מפסוק שנאמר לגבי היובל: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם"⁵. לשון 'העברה' משמעותו תקיעה רציפה, שבה האוויר עובר בשופר ברצף⁶. מכך שהתורה כתבה לשון 'העברה' פעמיים, פעם אחת לפני המילה תרועה ("והעברת שופר תרועה") ופעם שנייה אחרי המילה תרועה ("ביום הכיפורים תעבירו"), למדו חכמים שהתרועה צריכה להיות מוקפת בתקיעות: תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה. נמצא שמהתורה, יש לשמוע בראש השנה תשע תקיעות: תקיעה, תרועה ותקיעה; תקיעה, תרועה ותקיעה; ותקיעה, תרועה ותקיעה⁷.

את המילים "יום תרועה", מתרגם אונקלוס "יום יבבה" (בכייה), ומכאן שהתרועה היא קול קטוע ושבור כבכי. ברבות השנים, התעורר ספק מהו הצליל המדויק של התרועה: האם כאדם הגונח מכאב, כדרך החולים שמאריכים בגניחותיהם, והוא קול השופר שאנו קוראים 'שברים'; או כאדם הבוכה ומיילל בקולות קצרים ותכופים, והוא הקול שאנו קוראים 'תרועה'; או כגניחה ויללה יחד, והוא הקול שאנו קוראים 'שברים-תרועה'. 

כדי לצאת ידי כל הספקות, תיקנו חכמים לתקוע את התרועה כפי כל אחת מהאפשרויות. כאמור, מהתורה צריך לתקוע תקיעה, תרועה ותקיעה, שלוש פעמים. וכיוון שישנן שלוש אפשרויות מהי התרועה הכתובה בתורה, נמצא שיש לתקוע כסדר הזה: שלוש פעמים תקיעה, שברים ותקיעה (תשע קולות); שלוש פעמים תקיעה, תרועה ותקיעה (תשע קולות); ושלוש פעמים תקיעה, שברים-תרועה ותקיעה, (שנים עשר קולות). סך הכול שלושים קולות¹.

קולות השופר השונים רומזים למהלך התיקון של האדם והעולם. התקיעה הראשונה, שהיא קול פשוט וישר, רומזת לטבע הפנימי של האדם, שהוא טוב וישר, כמו שנאמר: "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר"¹. כאשר האדם אינו נאמן לטבעו הפנימי והולך בדרכים עקלקלות, הוא מביא על עצמו 'שברים ותרועות' - גניחות ויללות. גניחות אלו יכולות להפוך לכוח מצמיח, על ידי הפיכתם לבכי של תיקון ותשובה. או אז זוכה האדם לתקיעה פשוטה וישרה - לשיבה לטוב וליושר שבראשית הווייתו². 

כך גם לגבי העולם בכללותו. שורש ההוויה בחסד פשוט, בעולם מתוקן ללא צער וללא מוות. אך בעקבות חטאי האדם, העולם נפל ממדרגתו ובא למצב של 'שברים-תרועה' - גניחות ויללות. אך בטוחים אנו שהשברים והתרועות, המשברים והנפילות הם זמניים, ותקיעה פשוטה וישרה תישמע אחריהם - "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"³. על כך אנו אומרים: "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן"⁴, אשרי העם היודע להתגבר על כל המשברים, להתעלות מתוך כל תרועות המלחמה, הכוחנות והאלימות, ולהביא את העולם לתיקונו השלם - ללכת באור פני ה'⁵.

כאשר ראש השנה חל בשבת, תיקנו חכמים שלא לתקוע בשופר, מחשש שמצוות שופר תגרום חלילה לחילול שבת, על ידי זה שאדם שאינו יודע לתקוע בשופר ילך לאדם אחר שילמדנו, ויעבור על איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים¹. כיוון שאין תוקעים בשופר כאשר ראש השנה חל בשבת, השופר נחשב מוקצה בשבת זו, ואסור לטלטל אותו². 

הלכה זו, שאין לתקוע בשופר כאשר ראש השנה חל בשבת, מעוררת שאלה: הרי חז"ל הפליגו במעלת מצוות השופר - תקיעות השופר מעלות את זיכרוננו לטובה לפני הקב"ה, ובזכותן הקב"ה יורד מכיסא דין ויושב על כיסא של רחמים; ו"כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה - מריעין לה בסופה (יהיו פורענויות בסופה)". זאת ועוד, החשש מפני איסור הטלטול של השופר בשבת הוא חשש רחוק, שכן רוב האנשים מתפללים ושומעים את תקיעות השופר בבית הכנסת, ובעל התוקע בבית הכנסת ודאי בקי לתקוע כראוי; ואם כן, איך ביטלו חכמים את מצוות השופר בשבת, רק בגלל חשש רחוק כזה? 

רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה'משך חכמה', מסביר שאמנם מצוות שופר גדולה היא, שכן עניינה להזכיר את עקדת יצחק לפני ה', ולגלות מה נחלו ישראל מיצחק אבינו - "למסור עצמם לחרפה ולביזה עבור שם השם יתברך... ולעקוד כל תאותיהם והרגשותיהם על מוקד אהבת ה' ותורתו". על כן השופר הוא כמזור ורפואה הכרחית לחולה מסוכן, ובלעדיו עלול השטן לקטרג עלינו והסכנה גדולה. אבל אף על פי כן, מגודל אהבת ישראל לה' יתברך, הם מוסרים נפשם על מצוות השבת, אשר מעידה על חידוש העולם ועל קדושת שמו, ומבטלים את מצוות שופר בעבורה. מעדיפים הם כי תהיה רשות לשטן לקטרג עליהם, וכי לא ייכנס זיכרונם לפני אביהם שבשמים, ובלבד שלא יבולע לה לשבת אף במעט. אמנם מסירות נפש זו של ישראל על קדושת השבת, הרי היא כעין 'עקדה' רוחנית ומסירות נפש על ה' ועל מצוותיו, ועל כן היא עצמה מועילה להם כמצוות השופר, הבאה להזכיר את עקדת יצחק לפני ד'³.

מהתורה, אפשר לתקוע בשופר בכל שעה ביום, אך חכמים תיקנו שהמתפללים בציבור יתקעו בשופר בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף: סדר אחד של תקיעות לאחר ברכת מלכויות, סדר אחד של תקיעות לאחר ברכת זיכרונות וסדר אחד של תקיעות לאחר ברכת שופרות¹. התקיעה במקומות אלו מבטאת את תוכנן של התקיעות, שכן קולות השופר נשמעים קולות סתמיים וחסרי פשר, ומשמעותם מתבררת על ידי הסמכת התקיעות לברכות אלו. יש מהתקיעות שתכליתן היא להמליך את ה' עלינו למלך, ועל כן הן נתקעות לאחר ברכת המלכויות; יש מהתקיעות שתכליתן לעורר את זיכרוננו לטובה לפני ה', ועל כן הן נתקעות לאחר ברכת הזיכרונות; ויש מהתקיעות שתכליתן להזכיר את קול השופר שנשמע במעמד הר סיני ואת קול שופרו של משיח, ותקיעות אלו נתקעות לאחר ברכת שופרות².

מעיקר הדין, ניתן לצאת ידי חובת מצוות שופר בשמיעת התקיעות שתוקעים תוך כדי תפילת מוסף, אך חכמים תיקנו לתקוע שלושים קולות נוספים לפני תפילת מוסף, כדי לערבב את השטן. כאשר השטן רואה שבני ישראל מחבבים את מצוות ה', ומהדרים לתקוע בשופר פעמיים, מסתתמות טענותיו, והוא אינו יכול לקטרג על עם ישראל³. 

התקיעות שלפני תפילת מוסף נקראות 'תקיעות דמיושב', מכיוון שמעיקר הדין, מותר לשבת בהן, והתקיעות שנתקעות תוך כדי חזרת הש"ץ של תפילת מוסף נקראות 'תקיעות דמעומד', מכיוון שיש לעמוד בהן⁴. הטעם שיש לעמוד ב'תקיעות דמעומד' הוא שתקיעות השופר הן לימוד זכות על עם ישראל, כדברי חכמים, שבשעה שהקב"ה שומע את תקיעות השופר הוא יורד מכיסא הדין ויושב על כיסא של רחמים⁵; וכשם שבעלי הדין העומדים לדין צריכים לעמוד בעת שהם טוענים טענות להגנתם, כך גם עלינו לעמוד בשעה שאנו תוקעים בשופר. ב'תקיעות דמיושב' אין חובה לעמוד, כיוון שהן אינן התקיעות העיקריות ומטרתן היא לערבב את השטן⁶. 

אף שמצד הדין, אין חובה לעמוד ב'תקיעות דמיושב', מנהג יוצאי אשכנז לעמוד בתקיעות אלו, לכבוד המצווה⁷. מנהג יוצאי ספרד לשבת ב'תקיעות דמיושב' כפי עיקר הדין, מלבד בעל התוקע, שהוא תוקע בעמידה משום כבוד הציבור⁸. 

אדם השומע 'תקיעות דמיושב' ואין בדעתו לשמוע 'תקיעות דמעומד', צריך לעמוד בשעת התקיעות, כיוון שתקיעות אלו הן התקיעות העיקריות עבורו⁹.

יוצאי ספרד וחלק מיוצאי אשכנז נוהגים לתקוע גם בתפילת לחש הנאמרת בציבור, כפי שתוקעים בחזרת הש"ץ¹: עשרה קולות לאחר ברכת מלכויות, עשרה קולות לאחר ברכת זיכרונות, ועשרה קולות נוספים לאחר ברכת שופרות, סך הכול שלושים קולות². פרטי מנהג זה יבוארו בפרק יא.

נוהגים לתקוע אחרי חזרת הש"ץ של תפילת מוסף עוד תקיעות, כדי להשלים למאה קולות¹. מספר הקולות שתוקעים הנוהגים לתקוע בתפילת לחש של מוסף, עד סוף חזרת הש"ץ, הוא תשעים (שלושים ב'תקיעות דמיושב', שלושים בתפילת הלחש של מוסף ושלושים ב'תקיעות דמעומד'), ולכן הם תוקעים לאחר חזרת הש"ץ עוד עשרה קולות. ומספר התקיעות שתוקעים עד סוף חזרת הש"ץ הנוהגים שלא לתקוע בתפילת לחש של מוסף, הוא שישים (שלושים ב'תקיעות דמיושב' ושלושים ב'תקיעות דמעומד'), ולכן הם תוקעים לאחר חזרת הש"ץ עוד ארבעים קולות. 

המקור למנהג לתקוע בראש השנה מאה תקיעות הוא בדברי רבנו הערוך, שהיה אחד מגדולי הראשונים, ולדבריו עושים כן כנגד מאה בכיות שבכתה אימו של סיסרא². סיסרא היה שר צבאו של יבין מלך כנען, ששעבד את עם ישראל בימי השופטים. אחרי עשרים שנות שעבוד, נלחם בו ברק בן אבינועם על פי ציוויה של דבורה הנביאה, ובעזר ה', ניצחוֹ. סיסרא עצמו נהרג על ידי יעל אשת חבר הקיני, כאשר הוא ברח מהקרב. כאשר סיסרא התעכב משובו, אימו דאגה לשלומו, ולרוב צערה התחילה לבכות, וכנגד מאה בכיות אלו, אנו תוקעים מאה תקיעות. 

מפליא הדבר שחכמים למדו את מספר התקיעות בראש השנה ממספר בכיותיה של אם סיסרא. יש בכך עניינים עמוקים ונסתרים, אך רמז יש כאן, שאין לאדם להרגיש עצמו בטוח ביום הדין, וזאת אפשר ללמוד בדרך של 'קל וחומר' מאם סיסרא. מצד דרך הטבע, לא היה לאם סיסרא לפחד, שהרי צבאו של סיסרא היה חזק עשרת מונים מצבאו של ברק בן אבינועם. אף על פי כן היא בכתה מאה בכיות, כיוון שהייתה חרדה לגורל בנה, ואכן, בסופו של דבר הוא נהרג על ידי יעל. מזה יש להתעורר ולהבין שגם מי שנדמה לו שהוא יכול לבטוח במצבו הגשמי היציב בעולם הזה, או אף בזכויותיו הרוחניות, צריך להיות חרד ביום הדין, ולהתעורר לתפילה ולתשובה³.

המנהג לשמוע מאה קולות הוא רק למתפללים בציבור, אך יחיד המתפלל בביתו מחמת אונס, יכול להסתפק בשמיעת שלושים קולות. וכן נשים המקיימות מצוות שופר, יכולות להסתפק בשמיעת שלושים קולות¹. ואין לתקוע במצבים אלו יותר משלושים קולות, כיוון שאסור לתקוע בשופר ביום טוב שלא לצורך, כפי שיבואר בפרק יא².

זמן מצוות שופר הוא ביום ולא בלילה, שנאמר: "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם", וכל היום כשר לתקיעה¹.

אסור לאכול לפני קיום מצוות שופר, שמא אדם יימשך בסעודתו, וישכח לקיים את המצווה¹. יש סוברים שהאכילה האסורה היא אכילת לחם או עוגה בשיעור של יותר מכביצה, אך מותרת אכילה קלה של לחם או עוגה בשיעור כביצה (56 סמ"ק), או פירות וירקות ובשר ודגים, גם יותר משיעור כביצה. זאת כיוון שאין חשש שאכילה קלה תשכיח מהאדם את קיום המצווה². ויש חולקים וסוברים שכל אכילה אסורה³, וכן ראוי לנהוג⁴.

אדם שאי האכילה לפני התקיעות תקשה עליו להתרכז בתפילת מוסף, ינהג כדעה המקלה ויאכל אכילה קלה לפני התקיעות, כדי שיוכל להתפלל כראוי⁵. וכן נוהגים במקומות רבים, לקדש ולאכול מעט לפני התקיעות, כיוון שתפילות ראש השנה הן ארוכות, וקשה לכוון בתפילה ללא אכילה מועטה⁶. ויש המקילים לאכול מזונות אף יותר מכביצה, כיוון שיש סוברים שכאשר קובעים זמן מוגדר למצווה, מותר לאכול לפני קיומה, ובדרך כלל קובעים זמן מוגדר לתקיעות בבית הכנסת⁷. ומן הראוי לנהוג כדעה הראשונה, ולאכול לפני התקיעות רק אכילה קלה⁸.

במקומות שנוהגים בהם לקדש ולאכול לפני התקיעות, נכון יותר שכל אחד יקדש בביתו, ולא לקיים קידוש מרכזי ברוב עם⁹, כיוון שכאשר רבים מתכנסים יחד לאכילה ושתייה, קשה לשמור על האווירה המתאימה ליום הדין. ובישיבות נהגו לקדש יחד¹⁰.