שמחת החג ואימת הדין בראש השנה

ראש השנה נקרא חג, כפי שכתוב: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ"¹, ונוהגת בו מצוות שמחה, כבכול יום טוב², ואוכלים ושותים ושמחים בו³. וכן אמרו עזרא ונחמיה לשבי הגולה, שהתאבלו בראש השנה על כך שלא קיימו את התורה כראוי: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם"⁴.

אף שמצווה לשמוח בראש השנה, השמחה בו מאופקת יותר משמחת המועדים, והיא מהולה בהרגשת יראה מאימת הדין⁵. לכן, אף שמצווה לאכול ולשתות בראש השנה, אין לאדם למלא כרסו ולשבוע לגמרי, כדי לשמור על אווירת רצינות ויראת שמיים⁶. וכן אין אומרים הלל בראש השנה, כיוון שההלל צריך להיאמר מתוך שמחה יתרה, ובראש השנה שמחת החג מהולה ביראה ופחד מאימת הדין⁷. וכן אין אומרים בתפילה ובקידוש של ראש השנה: "ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", כפי שאומרים בחגים⁸, כיוון שמטרתו העיקרית של ראש השנה אינה שנשמח בו, אלא שנשוב בו בתשובה⁹.