פרק ד - סעודת ליל ראש השנה ואכילת ה'סימנים'

ראש השנה נקרא חג, כפי שכתוב: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ"¹, ונוהגת בו מצוות שמחה, כבכול יום טוב², ואוכלים ושותים ושמחים בו³. וכן אמרו עזרא ונחמיה לשבי הגולה, שהתאבלו בראש השנה על כך שלא קיימו את התורה כראוי: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם"⁴.

אף שמצווה לשמוח בראש השנה, השמחה בו מאופקת יותר משמחת המועדים, והיא מהולה בהרגשת יראה מאימת הדין⁵. לכן, אף שמצווה לאכול ולשתות בראש השנה, אין לאדם למלא כרסו ולשבוע לגמרי, כדי לשמור על אווירת רצינות ויראת שמיים⁶. וכן אין אומרים הלל בראש השנה, כיוון שההלל צריך להיאמר מתוך שמחה יתרה, ובראש השנה שמחת החג מהולה ביראה ופחד מאימת הדין⁷. וכן אין אומרים בתפילה ובקידוש של ראש השנה: "ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", כפי שאומרים בחגים⁸, כיוון שמטרתו העיקרית של ראש השנה אינה שנשמח בו, אלא שנשוב בו בתשובה⁹.

בליל ראש השנה, נוהגים לאכול מאכלים שונים לסימן טוב, והם נקראים 'סימנים'. סמוך לאכילת כל אחד מהסימנים, אומרים תפילה הקשורה לאותו סימן. לדוגמה: כאשר אוכלים תמר, אומרים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שייתמו אויבנו ושונאנו וכל מבקשי רעתנו". 

המאכלים שנוהגים לאוכלם הם תמר, רימון, תפוח מתוק בדבש, רוביא (סוג קטנית הדומה לשעועית קטנה), כרתי (לוף), סילקא (תרד¹), קרא (דלעת), ראש של כבש (או של דג); ויש הנוהגים לאכול גם דגים².

המטרה של מנהג הסימנים היא חיזוק ההכרה שמעשינו הטובים ותפילותינו הם שיקבעו אם השנה הבאה תהיה שנה טובה או חלילה שנה רעה; ולא שתנועות גרמי השמים, ניחושים או רמזים שונים יקבעו זאת. ואף אם יש רמזים ואותות שונים שלפיהם השנה הקרובה עתידה להיות שנה לא טובה, בידו של הקב"ה להפוך את הקללה לברכה. דבר זה מודגש על ידי אכילת סימנים ששמותיהם נוטים לרע, והם מסמלים דברים שליליים שעתידים לקרות, ועל ידי התפילה, הקב"ה הופך אותם לטובה. לדוגמה: השם רוביא רומז לריב ומדון, ועל ידי תפילה, הריב והמדון יכולים להפוך ל'ריבוי זכויות'. השם כרתי רומז לכריתה ומוות, ועל ידי תפילה, הכריתה והמוות יכולים להפוך ל'כריתת השונאים'. מתוך כך נקבעת בלבנו ההכרה שעתידהּ של השנה תלוי רק ברצונו יתברך, וככל שנתחזק באמונה ובתפילה, כך נתברך בשנה טובה ומתוקה¹.

אוכלים את הסימנים בתחילת הסעודה, אחרי שמברכים על הפת ואוכלים ממנה כזית¹. וכך הוא סדר אכילתם: ראשית מברכים את ברכת "בורא פרי העץ" על התמר, שהוא משבעת המינים, ומתכוונים לפטור בברכתו את כל פירות העץ שעתידים לאכול בסעודה². אף שהרימון גם הוא משבעת המינים, מקדימים את התמר לרימון, כיוון שבפסוק "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש" התמר ("דבש") סמוך למילה "ארץ" הקודמת לו, יותר מאשר סמיכותו של הרימון למילה "ארץ" הקודמת לו; וכלל בידינו שככל שהפרי סמוך יותר למילה "ארץ", כך ברכתו קודמת³. לאחר שמברכים על התמר, אוכלים ממנו מעט, ולאחר מכן אומרים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שייתמו אויבנו ושונאנו וכל מבקשי רעתנו"⁴.

לאחר אכילת התמר, נוהגים לאכול רוביא⁵, ונחלקו הפוסקים אם יש לברך "בורא פרי האדמה" לפני אכילת הרוביא. לגבי ברכת "בורא פרי העץ" לפני אכילת התמר, מוסכם על כולם שיש לברך, כיוון שאין רגילים לאכול פירות בתוך הסעודה כדי לשבוע, ולכן הפירות אינם נפטרים בברכת הלחם. אך פירות אדמה מבושלים, רגילים לאוכלם תוך כדי הסעודה לשם שובע, ולכן יש סוברים שאין לברך "בורא פרי האדמה" לפני אכילת סימנים מפירות האדמה, כיוון שהם נפטרים בברכת הלחם⁶. ויש סוברים שהסימנים אינם נפטרים בברכת הלחם, כיוון שאין אוכלים אותם לשובע, אלא לסימן טוב⁷. להלכה, כדי לצאת מן הספק רצוי לקחת פרי אדמה שאין רגילים לאוכלו בתוך הסעודה לשובע, כגון אבטיח, מלון, בננה או בוטנים, לברך עליו "בורא פרי האדמה", ולפטור בברכתו את כל הסימנים מפירות האדמה⁸. כאשר פתרון זה אינו אפשרי, אין לברך על הסימנים מפירות האדמה, שכן 'ספק ברכות להקל'. 

לאחר אכילת הרוביא, אומרים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שירבו זכויותינו", ויש המוסיפים: "ותלבבנו"⁹. לאחר מכן אוכלים כרתי, ואומרים קודם האכילה: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיכרתו אויבנו ושונאנו וכל מבקשי רעתנו". ואמנם לאחר אכילת התמר, כבר התפללנו על איבוד השונאים והאויבים. אך חוזרים ומבקשים על כך, כיוון שהאויבים שהתפללנו על איבודם לאחר אכילת התמר הם אויבים גשמיים, והאויבים הנזכרים כאן הם אויבים רוחניים, והם כוחות שליליים הנוצרים מחטאי האדם ופוגעים בו¹⁰. לאחר מכן אוכלים את הסלקא, ואומרים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיסתלקו אויבנו ושונאנו וכל מבקשי רעתנו". האויבים הנזכרים כאן הם סוג נוסף של אויבים, והם המלאכים המקטרגים על עם ישראל¹¹. לאחר אכילת הסלקא, אוכלים קרא ואומרים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתקרע רוע גזר דינינו, ויקראו לפניך זכויותינו". לאחר מכן אוכלים את הרימון, ואומרים: "יהיה רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שנרבה זכויותינו כרימון". ולאחר מכן לוקחים תפוח מתוק, מטבלים אותו בדבש ואומרים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה (כדבש¹²)". 

לאחר אכילת פירות העץ ופירות האדמה, אוכלים את ראש הכבש או את ראש הדג, ואומרים קודם האכילה: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שנהיה לראש ולא לזנב". כאשר אוכלים ראש של כבש, מוסיפים: "ותזכור לנו עקדתו ואילו של יצחק אבינו עליו השלום בן אברהם אבינו עליו השלום".

הנוהגים לאכול דגים, אומרים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שנפרה ונרבה כדגים, ושלא תהא עין הרע שולטת בנו, כדגים הללו, שאין עין הרע שולטת בהם". 

כל הסימנים טובים הם, אך ה'סימן' הטוב ביותר לשנה טובה הוא שימי ראש השנה יעברו על האדם מתוך תשובה ומעשים טובים, ביטחון בה' ושמחה; ולא חלילה מתוך קטנות הדעת, כעס ועבֵרה¹³. במיוחד יש לכל אדם להסתכל על הנעשה סביבו בעין טובה, ולדון את הסובבים אותו לכף זכות, ובזכות זה, גם הקב"ה יסתכל עליו בעין טובה, וידון אותו לכף זכות; כמו שאמרו חכמים, שבמידה שאדם מודד לאחרים, בה מודדים לו¹⁴.

יש המדקדקים שלא לאכול בראש השנה אגוזים, כיוון ש'אגוז' הוא בגימטרייה 'חטא'¹. טעמו של מנהג זה הוא לקבוע בליבנו שבראש השנה יש להתרחק מן החטא תכלית הריחוק, ולא רק מהחטא עצמו יש להתרחק, אלא גם מדברים הרומזים לו ומזכירים אותו². ועוד טעם למנהג זה, והוא שאגוזים גורמים לריבוי ליחה, וריבוי ליחה עלול להפריע לאדם בתפילתו³.

יש נוהגים לאכול בראש השנה בשר שָמֵן ומיני מתיקה, ולהימנע מאכילת מאכלים חמוצים או מרים¹. וכן יש נוהגים לטבל את חלת "המוציא" בדבש². ומטרת מנהגים אלו לעורר את הלב לכך שראש השנה הוא יום הדין, ויש להתעורר בו לתשובה ומעשים טובים כדי שנזכה לשנה טובה ומתוקה³.

בברכת המזון אומרים "יעלה ויבוא", כבשאר חגים ומועדים¹. אדם שבירך ברכת המזון ושכח לומר "יעלה ויבוא", נחלקו הפוסקים בדינו². הכלל בעניין שכחת "יעלה ויבוא" בברכת המזון הוא שאם ישנה חובה לאכול פת בסעודה, יש לחזור ולברך את ברכת המזון, ואם אין חובה לאכול פת בסעודה, אין לחזור ולברכהּ³. הפוסקים נחלקו אם ישנה חובה לאכול פת בסעודת ראש השנה⁴, ולהלכה אנו פוסקים שיש חובה לאכול בה פת. לכן לדעת כמה פוסקים, השוכח "יעלה ויבוא" בברכת המזון, צריך לחזור ולברך⁵, וכן מנהג יוצאי אשכנז⁶. אך יש סוברים שהוא אינו צריך לחזור ולברך⁷, כיוון שיש ראשונים שלדעתם אין חובה לאכול פת בראש השנה, ויש להתחשב בדעתם בשאלת חובת החזרה על ברכת המזון, משום שכלל גדול בידינו: "ספק ברכות להקל"; וכדעה זו הכריעו רבים מחכמי ספרד⁸.

אישה ששכחה לומר "יעלה ויבוא" בברכת המזון, בוודאי אינה צריכה לחזור ולברך, כיוון שהמצווה לאכול פת בראש השנה היא מצווה התלויה בזמן, ונשים פטורות ממנה⁹.