פרק א - חודש אלול ומנהגיו

ארבעים הימים שמראש חודש אלול ועד יום הכיפורים הם ימי רחמים ורצון, שבהם סלח ה' לעם ישראל על חטא העגל. בימים אלו, עלה משה רבנו למרום, והתפלל לה' שיסלח לעם ישראל, ובסיומם נתן ה' למשה את הלוחות השְנִיים, ואמר לו: "סלחתי כדבריך". לכן ימים אלו נקבעו לימי תפילה ותשובה¹.

שמו של חודש אלול רומז לתוכן המיוחד שלו. מובא בשם האר"י הקדוש, ש'אלול' הוא ראשי התיבות של הפסוק משיר השירים: "אני לדודי ודודי לי"². פסוק זה מבטא את האהבה שבין הדוֹד (-האיש) לרעיה (-אשתו), שהם הקב"ה וכנסת ישראל. אהבה זו מתגלה ביתר שאת בחודש אלול, ולכן בחודש זה, תשובתו של האדם ותפילתו מקובלות יותר.

רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל ה'תניא', המשיל את הארת חודש אלול למצב שבו מלך נמצא בשדה. כאשר המלך נמצא בארמון, רק יחידי סגולה יכולים להיכנס אליו, וגם הם יכולים לעשות זאת רק בקבלת רשות מיוחדת. אבל כאשר מלך יוצא לבקר בעיר מערי ממלכתו, יוצאים אנשי העיר לקראתו, ומקבלים את פניו בשדה. ואז, כאשר המלך בשדה, הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות, וכל אחד יכול לגשת אל המלך, ולזכות בהארת פנים ממנו. כך גם בחודש אלול, כל אדם יכול להתקרב אל ה', והתקרבות זו נענית במאור פנים אלוקי ובפנים שוחקות, המסייעים לאדם לחזור בתשובה ולהתקרב אל ה'³.

חודש אלול הוא גם חודש של הכנה לימים הנוראים, שבהם נכתב ונחתם דינו של כל אדם⁴. כשם שאדם שיש לו משפט, מתכונן מבעוד מועד למשפטו ועושה כל שביכולתו כדי לצאת זכאי, כך לפני ימי הדין, על כל אדם להתבונן בדרכיו, לשוב בתשובה על מעשיו השליליים ולהתחזק בעשיית הטוב והישר בעיני ה', כדי שיזכה להיכתב ולהיחתם לחיים טובים⁵. שמו של חודש אלול רומז גם לכך שתעודתו היא בחינת המעשים ותיקונם⁶ , שכן פירוש המילה 'אלול' בארמית הוא חיפוש ובדיקה, כפי שמובא בתרגום אונקלוס לפסוק "וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" - "ויאללון ית ארעא"⁷. יש להרבות בימים אלו גם בתפילה ובצדקה, שבסגולתן לבטל גזרות רעות⁸.

כיוון שימי אלול הם ימי רצון, מרבים בהם בסליחות ובתחנונים. יוצאי ספרד נוהגים לומר סליחות בכל חודש אלול, מלבד בראש חודש ובשבתות¹, ויוצאי אשכנז נוהגים לומר סליחות מיום ראשון הסמוך לראש השנה. אך כאשר ראש השנה חל ביום שני או ביום שלישי בשבוע, יוצאי אשכנז מקדימים לומר סליחות מיום ראשון בשבוע שלפני כן. הטעם למנהג יוצאי אשכנז מבוסס על שני כללים. כלל אחד הוא שצריך לומר סליחות לפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה, וכלל שני הוא שהיום שבו יש להתחיל לומר סליחות הוא יום ראשון. לכן, כאשר ראש השנה חל ביום חמישי או בשבת (ראש השנה אינו יכול לחול ביום שישי), מתחילים לומר סליחות ביום ראשון הסמוך לראש השנה. אך כאשר ראש השנה חל בימים שני או שלישי (ראש השנה אינו יכול לחול בימים ראשון ורביעי), מתחילים לומר סליחות ביום ראשון בשבוע שלפני כן; משום שאם יתחילו לומר סליחות ביום ראשון הסמוך לראש השנה, לא יספיקו לומר סליחות ארבעה ימים לפני ראש השנה². 

הטעם לאמירת הסליחות לפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה נעוץ במנהג שהתקיים בעבר, שבו נהגו רבים להתענות עשרה ימים, בתור חלק מסדר התשובה של הימים הנוראים. עיקר ימי התענית היו בעשרת ימי תשובה, אך יש ארבעה ימים שאסור להתענות בהם, מתוך עשרת ימי התשובה. הימים האסורים בתענית הם שני ימי ראש השנה, שבת תשובה וערב יום כיפור. כדי להשלים את עשרת ימי התענית, נהגו להתענות ארבעה ימים לפני ראש השנה, ומכיוון שבימי התענית נהגו לומר סליחות, השתרש המנהג לומר סליחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. טעם נוסף לכך שאומרים סליחות ארבעה ימים לפני ראש השנה קשור בהשוואה שבין תשובת האדם להקרבת קרבן. בראש השנה עלינו להרגיש כאילו אנו מקריבים את עצמנו כקרבן לפני ה', שכן ביום זה אנו ממליכים את ה' למלך, ומבטלים את כל רצונותינו האישיים. כשם שארבעה ימים לפני הקרבת קרבן על המזבח, יש לוודא שאין בו מום, כך ארבעה ימים לפני ראש השנה, עלינו לוודא שאנו נקיים מכל מום רוחני, ואמירת הסליחות מעוררת את האדם לשוב בתשובה ולתקן את נגעי לבבו³. 

הטעם לכך שמתחילים לומר סליחות ביום ראשון בשבוע הוא שיום זה הוא היום הראשון לבריאת העולם⁴. ביום הראשון לבריאה, קיום העולם היה בחסד גמור, כיוון שהאדם העובד את ה' וזוכה לשפע בזכות מעשיו, עדיין לא נברא. לכן מתאים לומר סליחות ולעורר את חסד ה' עלינו ביום זה⁵. ועוד, שרצו להתחיל את אמירת הסליחות מתוך שמחה של מצווה; ולכן הסמיכו את אמירת הסליחות לשבת, כיוון שבשבת אנשים פנויים ממלאכתם ועוסקים בתורה המשמחת לב⁶.

הזמן המתאים ביותר לאמירת הסליחות הוא בשלוש השעות האחרונות של הלילה, כיוון שזמן זה הוא עת רצון, והתפילות מתקבלות בו יותר מאשר בזמנים אחרים¹. גם חצות הלילה הוא זמן מתאים לאמירת סליחות, כיוון שגם הוא עת רצון². המנהג הרווח היום הוא לומר סליחות זמן מה לפני תפילת שחרית³. אם לא אמרו סליחות בזמנים אלו, אפשר לומר סליחות בכל שעות היום⁴, מלבד בחצי הראשון של הלילה (מתחילת הלילה עד חצות הלילה), שאין אומרים בו סליחות, וזאת על פי הקבלה⁵. ויש סוברים שבשעת הדחק, אפשר לומר סליחות בתחילת השליש השני של הלילה, כלומר בדרך כלל, סביב השעה רבע לאחת עשרה בלילה (בשעון קיץ), שגם זמן זה הוא עת רצון. ומנהג זה רווח מאוד בארץ, כיוון שאמירת סליחות בחצות מקשה על ניהול החיים התקינים; ומכיוון שרווח הנוהג ללכת לישון מאוחר, קימה לפנות בוקר קשה לרבים⁶. 

רבים מיוצאי אשכנז נוהגים לומר את הסליחות של היום הראשון בחצות הלילה, כדי להסמיך את אמירתן לצאת השבת, כיוון שבסליחות אלו ישנו פיוט הפותח במילים "במוצאי מנוחה קִדמנוך תחילה"⁷.

לכתחילה, יש לומר את הסליחות בציבור, כיוון שתפילת הציבור נשמעת יותר¹. אם אי אפשר לומר את הסליחות בציבור, אפשר לאומרן ביחיד, אך במקרה זה אין לומר את שלוש עשרה מידות הרחמים ("ה' ה' אל רחום וחנון וכו'"). זאת כיוון שכאשר שלוש עשרה מידות הרחמים נאמרות בדרך תפילה ובקשת רחמים, הן נחשבות דבר שבקדושה, שאפשר לאומרו רק במניין². 

האיסור לומר את שלוש עשרה מידות הרחמים ביחיד הוא רק כשאומרים אותן בדרך תפילה, אך מותר לאומרן בדרך לימוד. לכן אדם האומר סליחות ביחיד, יכול לקרוא את שלוש עשרה מידות הרחמים בטעמי המקרא, שכן אז ניכר שהן נאמרות בדרך לימוד ולא בדרך תפילה³. 

כאשר מתפללים ביחידות, גם אין אומרים את חלקי הסליחות שתוקנו בארמית⁴. זאת כיוון שאדם המתפלל ביחידות זקוק לעזרת מלאכי השרת כדי שתפילתו תתקבל, ומלאכי השרת אינם מסייעים למתפלל בשפה זרה, כדי שאנשים יקפידו להתפלל בעברית, שהיא לשון הקודש, וכדי שלא ירבו עמי ארצות שאינם יודעים עברית⁵. ויש מיוצאי ספרד הנוהגים לומר את חלקי הסליחות שתוקנו בארמית, גם בתפילה ביחידות⁶.

יש לעמוד בזמן אמירת "אל מלך יושב על כסא רחמים", שלוש עשרה מידות הרחמים והווידוי ("אשמנו, בגדנו וכו'")¹. הטעם שיש לעמוד בזמן אמירת שלוש עשרה המידות הוא שאמירתן נחשבת דבר שבקדושה, ויש לעמוד בזמן אמירת דבר שבקדושה². אמירת "אל מלך וכו'" היא הכנה לאמירת שלוש עשרה המידות והיא טפלה לה, ולכן גם בה יש לעמוד. ובזמן אמירת הווידוי יש לעמוד, כדי שהווידוי ייאמר בדרך הכנעה³.

בכל שאר הסליחות, נחלקו המנהגים. לפי מנהג יוצאי אשכנז, אין חובה לעמוד במשך אמירת שאר הסליחות, אך טוב לעמוד בהן⁴. ולפי מנהג יוצאי ספרד, אין צורך לעמוד באמירת שאר הסליחות, ואדרבה, נהגו לאומרן בישיבה, ולעמוד רק בחלק הסליחות שמתחיל בפיוט "שבט יהודה", עד "אחד הוא אלוקינו"⁵.

כאשר הסליחות נאמרות לפני תפילת שחרית, יש לומר לפניהן את ברכות התורה, כיוון שבסליחות ישנם פסוקים רבים, ואין לומר פסוקים לפני ברכות התורה1.

ראוי ששליח הציבור יתעטף בטלית בזמן אמירת הסליחות, מפני כבוד הציבור¹. ויש מיוצאי ספרד הנוהגים ששליח הציבור אינו מתעטף בטלית בזמן אמירת הסליחות².

תלמידי חכמים ובחורי ישיבות הרגילים לעסוק בתורה בלילה, ואם ישכימו לומר סליחות, יהיו עייפים במשך היום ואיכות לימודם תיפגע - אם הם מיוצאי ספרד, הנוהגים לומר סליחות מתחילת חודש אלול, הרשות בידם למעט באמירת הסליחות בחודש אלול, אך יקפידו לומר סליחות לפחות פעמיים בשבוע, בימי שני וחמישי. ואם הם מיוצאי אשכנז, המתחילים לומר סליחות רק מספר ימים לפני ראש השנה, יאמרו סליחות בכל הימים, ככל אדם¹.

באמירת הסליחות, יש לשים לב שלא לומר דברים שאינם נכונים. לדוגמה: אדם האומר את הסליחות בשעה מאוחרת ביום, לא יאמר "קמתי באשמורת לבקש על עווני", או "שחר קמתי להודות לך אלוקי תהילתי"¹.

כאשר בין אומרי הסליחות ישנו חתן או אחד מבעלי הברית, שהם אבי הילד, המוהל והסנדק, מקצרים באמירת הסליחות¹. יוצאי אשכנז מסיימים את הסליחות לפני הווידוי², ויוצאי ספרד מדלגים על הווידוי ועל נפילת אפיים³.

יוצאי אשכנז נוהגים לתקוע בשופר בחודש אלול, בכל יום אחרי תפילת שחרית. מתחילים לתקוע בשופר בראש חודש, כיוון שביום זה עלה משה רבנו להר סיני לקבל את הלוחות השניים, ותקעו ביום זה בשופר כדי לציין את יום עלייתו. ציון יום עלייתו של משה רבנו היה חשוב, כיוון שחטא העגל נגרם מחמת טעותו של עם ישראל בחישוב מספר הימים שבהם משה שהה בהר סיני, בקבלת הלוחות הראשונים. כאשר משה לא הגיע ביום שעם ישראל סבור היה שהוא יגיע, עם ישראל איבד את שיווי משקלו הרוחני, ונכשל בחטא העגל. כדי שדבר זה לא ישנה, פרסמו את יום עלייתו של משה בתקיעת שופר. זכר לאותה תקיעה שבאה למנוע את עם ישראל מן החטא, גם אנו תוקעים בשופר בראש חודש אלול, כדי שנתעורר להימנע מן החטא. מלבד זאת, תוקעים בשופר בחודש אלול כדי שנתעורר לחזור בתשובה ולהתחזק בקיום המצוות לקראת יום הדין¹, כיוון שתקיעת השופר מעוררת את הלב לשוב בתשובה ולעשות את מצוות ה', כמו שנאמר "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ"².

יוצאי ספרד אינם תוקעים בשופר לאחר תפילת שחרית. ויש מהם שנוהגים לתקוע בשופר תוך כדי אמירת הסליחות³.

מראש חודש אלול ועד הושענא רבה, יוצאי אשכנז נוהגים לומר את פרק כז בתהילים, הפותח בפסוק "לדוד ה' אורי וישעי", בבוקר ובערב¹. בבוקר אומרים פרק זה בסוף תפילת שחרית, ובערב, יש שנוהגים לומר פרק זה לאחר תפילת מנחה², ויש שנוהגים לאומרו לאחר תפילת ערבית³.

אומרים פרק זה בחודש אלול, על סמך דרשת חז"ל לפסוק "לדוד ה' אורי וישעי". לפי דרשתם, המילה "אורי" רומזת לראש השנה, כיוון שהוא היום שבו אנו מקווים שה' יוציא כאור צדקנו; והמילה "ישעי" רומזת ליום הכיפורים, שהוא היום שבו אנו מקווים לישועת ה' ולמחילה על עוונותינו. הפסוק "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה", שבהמשך הפרק, רומז לחג הסוכות⁴. אמנם כדי שראש השנה ויום הכיפורים יהיו ימים של אור וישועה, יש להתכונן להם מבעוד מועד, ולכן מתחילים לומר פרק זה כבר בראש חודש אלול⁵.

בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה, נכון מאוד להתפלל בברכת "השיבנו אבינו לתורתך" שבתפילת עמידה, על אנשים שנטו מדרכי ה' ותורתו ויצאו לתרבות רעה, למגינת לב. במיוחד ראוי להתפלל על קרובי משפחה וחברים¹. אך ראשית כל יש לאדם להתפלל על עצמו, שיזכה לחזור בתשובה שלמה לפני ה'².

כדי שתפילת הציבור תתקבל ברצון, יש לבחור לאמירת הסליחות ולתפילות הימים הנוראים שליח ציבור הגון. שליח ציבור הגון הוא אדם עניו, נקי מעברות, הרגיל ללמוד תורה, נביאים וכתובים, וניגוניו נעימים, וקולו ערב, והוא רצוי לציבור¹. כאשר יש כמה אנשים המתאימים להיות שליחי ציבור, יש לבחור את האדם הגדול ביותר בתורה ובמעשים טובים².

עוד רצוי ששליח הציבור יהיה לפחות בן שלושים, ושיהיה נשוי³. החשיבות בהיות שליח הציבור בן שלושים היא משום שבגיל זה אדם כבר מכיר במורכבות החיים ובמגבלותיו שלו, ומתוך כך דעתו מיושבת עליו ולבו נשבר ונדכה⁴. והחשיבות בהיות שליח הציבור נשוי היא משום שאדם נשוי שמור יותר מהרהורי עברה⁵.

כאשר ישנם שני שליחי ציבור, האחד אדם פשוט, בן שלושים ונשוי, והשני בן תורה וירא חטא, אך אינו בן שלושים ואינו נשוי, בן התורה קודם. זאת כיוון שמעלת התורה ומעלת יראת החטא גדולות לאין ערוך ממעלת היות האדם מעל גיל שלושים ונשוי⁶.

אדם שקיבל חינוך ראוי, ואף על פי כן נכשל ועבר עברות במזיד פעמים רבות, אינו ראוי להיות שליח ציבור, אף אם הוא חזר בתשובה⁷, כיוון שרושם העברות טבוע בו⁸. במה דברים אמורים? כאשר תשובתו היא תשובה מיראה, אך אם תשובתו היא תשובה מאהבה, הרי הוא ראוי להיות שליח ציבור, כיוון שזדונותיו נעשו כזכויות⁹.

מנהג יוצאי אשכנז שאָבֵל הנמצא בתוך שנת האֵבֶל על אחד מהוריו, או בתוך השלושים לפטירת אחד מקרוביו, לא יהיה שליח ציבור בראש השנה וביום כיפור, כיוון שמידת הדין מתוחה עליו, ותפילתו פחות מקובלת. אמנם אם אין שליח ציבור הגון כמוהו, כגון שאין שליח ציבור אחר גדול בתורה ובמעשים טובים כמוהו, או שאין שליח ציבור אחר שקולו ערב כמוהו, האָבֵל רשאי להיות שליח ציבור¹.

נוהגים שהכותב מכתב לחברו מראש חודש אלול עד יום כיפור, מברך אותו שייכתב וייחתם לשנה טובה¹, כיוון שברכה של אדם מישראל פועלת ומשפיעה, בפרט בחודש אלול². ועוד טעם למנהג זה, כדי לקבוע בלבנו שההכנה הראויה לימי הדין היא לדאוג לסובבים אותנו, ולא רק לעצמנו, ולהרבות אהבה ואחווה בעם ישראל³.