שמחה בהמלכת ה'

היכולת לשמוח במלכות ה' בראש השנה אינה טבעית. בדרך הטבע, אדם שיש לו דין ומשפט הוא ירא וחרד, ואינו שמח. תחושת השמחה בראש השנה נובעת ממסירות הנפש של ישראל על ה' ומדבקותם בו. אף שראוי היה להם ביום זה לבכות ולהתחנן לפני ה' שירחם עליהם בדין - הם משליכים נפשם מנגד ושמחים ביום חידוש מלכותו. עניין זה מבואר בדברי החתם סופר:

"ראש השנה הוא יום שמחה ויום טוב, אך לעומת זה הוא יום חרדת הדין ותחלה לימי התשובה, ואם לא עכשיו אימתי? וראוי לבכות ולהתפלל ולבקש רחמים ותחנונים! אך אמוֹר אומרים עם ה': אנחנו נשליך נפשינו מנגד שלא להתעצב ביום חדות ה' אלוקי ישראל ויום גנוסיא שלו (-יום חידוש מלכותו) ונשמח עמו ויעבור עלינו מה. ואמנם זה גורם רחמים יותר מכמה תעניות, בִּרְאוֹת הקב"ה שהם אינם חסים על בקשת חייהם מפני כבודו יתברך שמו. וזה מה שאמרו חכמים 'המליכוני עליכם' ביום תחלת מלכות, 'כדי שיעלה זכרוניכם' על ידי זה 'לפני לטובה'"¹.

דברים אלה גם מבארים מדוע אין מתוודים בראש השנה, אף על פי שהוא יום דין. מתוך אותה מסירות נפש של ישראל על כבוד שמים, אין הם עוסקים בווידוי אישי כדי לצאת זכאים בדין, אלא ממליכים עליהם את ה' בשמחה גדולה. הם אף כמעט ואינם מבקשים בתפילות על חייהם האישיים, אלא מתחננים על מלכות ה' שתתגלה. כעין זה, מבואר גם בסידור אשי ישראל, מדוע אין מתוודים ואין מבקשים בקשות אישיות בתפילת ראש השנה:

"הביטה וראה איך תקנו לנו קדמונינו את תפילת ראש השנה שנתקנה רק על כבוד השכינה, שיתגלה כבודו ותיראה מלכותו, כי הלא היה לנו להקהל ולעמוד על נפשינו ביום הדין הגדול והנורא הזה, לבקש חיים וסליחה ומזון ובנים, כי מי לא נפקד כהיום הזה?

אך העניין כמו שכתוב בזוהר הקדוש: 'ויהי היום ויתיצבו בני האלקים על ה'', 'היום' זהו יום הדין, יום ראש השנה, ו'יבואו בני האלקים להתיצב על ה'', אלו ישראל שבאו לתבוע את עלבון אלוקיהם, שכל העולם צווחים ככלבים: תן לנו חיים! תן לנו מזונות! ואין איש שם על לב לבקש על עלבון ה' ועל שמו המחולל בגויים בעוונינו, ואיה איפה יעיז האדם פניו לבקש על נפשו ויתרצה לנפשו מטובת עולם הזה?! ולכן אסרו לנו חז"ל להזכיר שום חטא ועוון, כדי שלא נפנה איש אחרי שרירות ליבו לבקש לנפשו סליחה ומחילה וכפרה על אשר סר מני דרך, וכן לא נפנה איש אחר נגעי לבבו לבקש בנים, חיים ומזונות ולהיות צווחין ככלב... אלא נשליך את כל הדברים הנוגעים לנו אחרי גוֵינו ויעבור עלינו מה שיהיה, רק נתמרמר כולנו במרירות לבנו ועינינו תרד דמעה ועפעפינו יזלו מים על הדר כבוד אלקינו אשר גלה ואשר נוטל כבוד מבית חיינו ותפארת מלכנו..."².             

לאור הדברים, אנו למדים כי החֵפֶץ בהתגלות מלכות ה' הוא שצריך למלא את לבבנו בראש השנה. ככל שאדם חפץ במלכות ה', שמח בה ומבקש עליה בכל לבו, כך הוא עסוק פחות בפחד על גורלו האישי. וככל שהחֵפֶץ בגילוי כבוד מלכות ה' ממלא פחות את לב האדם, כך הוא עשוי להיות עסוק יותר באימת הדין ובחשש ממה שיעלה בגורלו האישי.

הנצי"ב מדמה במשל את שמחת האדם בראש השנה, לאדם שהוא אוהבו של המלך, שהיה לו משפט באחת ממדינות המלך הרחוקות. המלך רצה לזכּוֹתו בדין אך לא מצא צד זכות במעשיו שעל פיו יוכל לזכּוֹתו. מה עשה? קבע את משפטו ליום שבו יגיע המלך לאותה מדינה. בבוא המלך לאותה מדינה, הכול יצאו לקראתו ששים ושמחים בו, וגם אוהבו של המלך שצריך היה לעמוד למשפט - שכח את כל דאגותיו ויצא לקראת המלך בשמחה גדולה. כך ראו הכול שהוא אוהבו של המלך וראוי להצדיקו בדין³. 

אמנם לעתים אין האדם חש באימת הדין, לא משום מסירותו אל ה', אלא מפני שאינו מפנים את עומק הדין ומשמעותו, ואינו מאמין שגורלו נקבע בידי שמים ביום זה. הוא חי בהרגשת יציבות מדומה, סומך על כוחו ועוצם ידו, ועל כן הוא שאנן ושלו. כמובן שמצב כזה אינו רצוי כלל, והנצי"ב מזהיר ממנו בהמשך דבריו:

"ובכל זאת מי שיודע בנפשו שאהבת ה' בקרבו משליך עצבונו מלבבו ושמח בשמחתו יתברך שמו, וזה עצמו הוא זכות גדול, רק שיהא באמת, ולא מהול בשמחה של הבל, כשמשכח עצבונו שלא בשביל כבודו יתברך שמו. והיינו דכתיב 'אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון', רצה לומר שיודעים אימת הדין ומכל מקום הולכים בשמחה באור פני ה", מה שאין כן כשאין להם אימת הדין, אין זו רבותא (-גדוּלה)".