ראש השנה הוא יום מרכזי בחיי כל יהודי. מצוות חשובות ומנהגים רבים בו, והכנות מיוחדות נעשות לקראתו בחודש אלול שלפניו. אמנם מהו עניינו ומהותו של יום מיוחד זה? בתורה, אין עניינו מפורש, ונאמר רק שהוא "יום תרועה" ומצווה לתקוע בו בשופר. אך מתפילות ראש השנה ומדברי חז"ל, אנו למדים על שני עניינים עיקריים הכלולים בו: ראשית, ראש השנה הוא יום המלכת ה' עלינו. "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם"1 - זו ליבת התפילות, ואחד הטעמים המרכזיים למצוות השופר. ושנית, ראש השנה הוא יום הדין, כנאמר בתפילת ראש השנה: "ועל המדינות בו ייאמר איזו ולחרב ואיזו לשלום... ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות".
במבט ראשון, נראה ששני ענייני מהות אלו לא רק שאינם קשורים זה בזה, אלא שמתלוות להם הרגשות מנוגדות: המלכת ה' מעוררת שמחה, כמו שכתוב על הגאון מווילנה, שהיה "שמח מאוד בעת תקיעת שופר, וכן אמר שצריך להיות ברוב שמחה וחדוה, כדוגמת המדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו, כן אנחנו בתקיעת שופר ממליכים להקב"ה בכל העולמות, שאנחנו עַמו"2. ולעומת זאת, העמידה בדין מעוררת פחד ויראה, כנאמר בגמרא: "אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה (הלל) לפניך בראש השנה וביום הכפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו - וישראל אומרים שירה"3.
אם כן, כיצד חברו שני ענייניו השונים של ראש השנה זה לזה, האם הם שניים שצורפו ליום אחד או שמתלכדים הם לשורש אחד?
המפתח להבנת הקשר בין שני עניינים אלו נעוץ בהיות ראש השנה יום בריאת האדם1. א' בתשרי הוא היום השישי לבריאת העולם, ובו נברא אדם הראשון והתגלתה מלכות ה' בעולם. כיצד? הגר"א בפירושו לספר משלי, מבחין בין ממשלה למלוכה: ממשלה היא בעל כורחם של הנתינים, ומלוכה היא לרצונם2. כדי שיהיה מלך, צריך שיהיו נתינים המקבלים עליהם את מלכותו - "אין מלך בלא עם". על כן ביום בריאת האדם, מתחילה מלכות ד' להתגלות בעולם, כיוון שהאדם, כבן בחירה, קיבל עליו את מלכותו. ואכן, בכל יום שישי היו אומרים במקדש את השיר "ה' מלך גאות לבש", ומסבירה הגמרא: "על שם שגמר מלאכתו, ומלך עליהן"3, ומפרש הרמב"ם: "ביום שישי, שבו נשלמו מעשה בראשית ונברא גם האדם המבין רוממות ה', אומרים 'ה' מלך גאות לבש'"4.
בראש השנה, מלך אפוא הקב"ה על עולמו. ואכן, טעם מרכזי למצוות השופר הוא ללמד על המלכת ה' ביום בריאת האדם, כמו שכתב רבנו בחיי: "כיוון שביום זה ברא העולם והיה מלך, כי אין מלך בלא עַם, ודרך מלכי הארץ לתקוע בשופר בתחילת מלכותם, ועל כן צִוָנו שנתקע בשופר ביום זה בתחילת מלכותו, ללמד כי מלך אלוקים על גוים אלוקים ישב על כסא קדשו"5.
כפי שמלך ה' על מעשיו על ידי בריאת האדם ועל ידי הכרת האדם במלכותו, כך בכל שנה מתחדשת מלכות ה' בעולם על ידי קבלת מלכותו עלינו. בראש השנה אנו תוקעים בשופר, ממליכים את ה' ומתפללים שנכיר במלכותו, שלא נהיה משועבדים לשום כוח זר זולתו, שנקבל עלינו עול מלכותו ונעבוד אותו בחיינו הלאומיים והאישיים6. אנו מבקשים שכבוד ה' יתגלה בחיי האומה, ושהעולם כולו יכיר במלכותו ויעבוד אותו.
על הקשר הרעיוני בין מלכות ה', שהתחילה ביום בריאת האדם, ליום הדין, ניתן ללמוד מדברי רש"י, המסביר מדוע חותמים את ברכת "אתה קדוש" בתפילת העמידה בעשרת ימי תשובה ב"המלך הקדוש", ולא ב"הא-ל הקדוש" כמקובל בכל ימות השנה; וזו לשונו: "לפי שבימים הללו הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם"1. מדבריו עולה כי משפט הוא ביטוי של מלכות. כיצד?
משמעות מלכות ה' על עולמו היא שיש לעולם מגמה ותכלית אלוקיות, שאליהן הוא מתקדם ואותן עליו לגלות. ועל כן ביום שמתחדשת בו מלכות ה', הקב"ה בוחן באיזו מידה העולם כולו מתקדם לקראת ייעודו, ובאיזו מידה כל אחד מהברואים מקדם את העולם לקראת תכליתו.
מציאות של דין נגזרת מקשר, מקִרבה ומשייכות. היותנו נידונים מלמד שאנו שייכים למגמת התיקון האלוקית של העולם. ככל שאדם משמעותי יותר עבור התכלית של תיקון העולם, כך דינו חשוב ומדויק יותר. לכן ישראל קודמים לאומות העולם בדין2. אילו לא היינו חשובים בעיני ה', גם לא היה חשוב לפניו שנמלא את ייעודנו, והוא לא היה דן אותנו. אך כיוון שהוא אוהב אותנו ואנו חשובים לפניו ושייכים למגמת התיקון האלוקית, הוא מעמידנו בדין3. גם העונשים הנגזרים במשפט, אין תכליתם לצער אותנו חלילה, אלא לעזור לנו להגיע לייעודנו ולתכליתנו, שהם המעלה והאושר שאין למעלה מהם - לגלות את שם ה' בעולם.
נמצא אפוא שמלכות ה' ויום הדין קשורים זה לזה בקשר הדוק, אף שהרגשה שונה מלווה את כל אחד מהם, ולשתי הרגשות אלו יש מקום בעבודת האדם בראש השנה.
היכולת לשמוח במלכות ה' בראש השנה אינה טבעית. בדרך הטבע, אדם שיש לו דין ומשפט הוא ירא וחרד, ואינו שמח. תחושת השמחה בראש השנה נובעת ממסירות הנפש של ישראל על ה' ומדבקותם בו. אף שראוי היה להם ביום זה לבכות ולהתחנן לפני ה' שירחם עליהם בדין - הם משליכים נפשם מנגד ושמחים ביום חידוש מלכותו. עניין זה מבואר בדברי החתם סופר:
"ראש השנה הוא יום שמחה ויום טוב, אך לעומת זה הוא יום חרדת הדין ותחלה לימי התשובה, ואם לא עכשיו אימתי? וראוי לבכות ולהתפלל ולבקש רחמים ותחנונים! אך אמוֹר אומרים עם ה': אנחנו נשליך נפשינו מנגד שלא להתעצב ביום חדות ה' אלוקי ישראל ויום גנוסיא שלו (-יום חידוש מלכותו) ונשמח עמו ויעבור עלינו מה. ואמנם זה גורם רחמים יותר מכמה תעניות, בִּרְאוֹת הקב"ה שהם אינם חסים על בקשת חייהם מפני כבודו יתברך שמו. וזה מה שאמרו חכמים 'המליכוני עליכם' ביום תחלת מלכות, 'כדי שיעלה זכרוניכם' על ידי זה 'לפני לטובה'"1.
דברים אלה גם מבארים מדוע אין מתוודים בראש השנה, אף על פי שהוא יום דין. מתוך אותה מסירות נפש של ישראל על כבוד שמים, אין הם עוסקים בווידוי אישי כדי לצאת זכאים בדין, אלא ממליכים עליהם את ה' בשמחה גדולה. הם אף כמעט ואינם מבקשים בתפילות על חייהם האישיים, אלא מתחננים על מלכות ה' שתתגלה. כעין זה, מבואר גם בסידור אשי ישראל, מדוע אין מתוודים ואין מבקשים בקשות אישיות בתפילת ראש השנה:
"הביטה וראה איך תקנו לנו קדמונינו את תפילת ראש השנה שנתקנה רק על כבוד השכינה, שיתגלה כבודו ותיראה מלכותו, כי הלא היה לנו להקהל ולעמוד על נפשינו ביום הדין הגדול והנורא הזה, לבקש חיים וסליחה ומזון ובנים, כי מי לא נפקד כהיום הזה?
אך העניין כמו שכתוב בזוהר הקדוש: 'ויהי היום ויתיצבו בני האלקים על ה'', 'היום' זהו יום הדין, יום ראש השנה, ו'יבואו בני האלקים להתיצב על ה'', אלו ישראל שבאו לתבוע את עלבון אלוקיהם, שכל העולם צווחים ככלבים: תן לנו חיים! תן לנו מזונות! ואין איש שם על לב לבקש על עלבון ה' ועל שמו המחולל בגויים בעוונינו, ואיה איפה יעיז האדם פניו לבקש על נפשו ויתרצה לנפשו מטובת עולם הזה?! ולכן אסרו לנו חז"ל להזכיר שום חטא ועוון, כדי שלא נפנה איש אחרי שרירות ליבו לבקש לנפשו סליחה ומחילה וכפרה על אשר סר מני דרך, וכן לא נפנה איש אחר נגעי לבבו לבקש בנים, חיים ומזונות ולהיות צווחין ככלב... אלא נשליך את כל הדברים הנוגעים לנו אחרי גוֵינו ויעבור עלינו מה שיהיה, רק נתמרמר כולנו במרירות לבנו ועינינו תרד דמעה ועפעפינו יזלו מים על הדר כבוד אלקינו אשר גלה ואשר נוטל כבוד מבית חיינו ותפארת מלכנו..."2.
לאור הדברים, אנו למדים כי החֵפֶץ בהתגלות מלכות ה' הוא שצריך למלא את לבבנו בראש השנה. ככל שאדם חפץ במלכות ה', שמח בה ומבקש עליה בכל לבו, כך הוא עסוק פחות בפחד על גורלו האישי. וככל שהחֵפֶץ בגילוי כבוד מלכות ה' ממלא פחות את לב האדם, כך הוא עשוי להיות עסוק יותר באימת הדין ובחשש ממה שיעלה בגורלו האישי.
הנצי"ב מדמה במשל את שמחת האדם בראש השנה, לאדם שהוא אוהבו של המלך, שהיה לו משפט באחת ממדינות המלך הרחוקות. המלך רצה לזכּוֹתו בדין אך לא מצא צד זכות במעשיו שעל פיו יוכל לזכּוֹתו. מה עשה? קבע את משפטו ליום שבו יגיע המלך לאותה מדינה. בבוא המלך לאותה מדינה, הכול יצאו לקראתו ששים ושמחים בו, וגם אוהבו של המלך שצריך היה לעמוד למשפט - שכח את כל דאגותיו ויצא לקראת המלך בשמחה גדולה. כך ראו הכול שהוא אוהבו של המלך וראוי להצדיקו בדין3.
אמנם לעתים אין האדם חש באימת הדין, לא משום מסירותו אל ה', אלא מפני שאינו מפנים את עומק הדין ומשמעותו, ואינו מאמין שגורלו נקבע בידי שמים ביום זה. הוא חי בהרגשת יציבות מדומה, סומך על כוחו ועוצם ידו, ועל כן הוא שאנן ושלו. כמובן שמצב כזה אינו רצוי כלל, והנצי"ב מזהיר ממנו בהמשך דבריו:
"ובכל זאת מי שיודע בנפשו שאהבת ה' בקרבו משליך עצבונו מלבבו ושמח בשמחתו יתברך שמו, וזה עצמו הוא זכות גדול, רק שיהא באמת, ולא מהול בשמחה של הבל, כשמשכח עצבונו שלא בשביל כבודו יתברך שמו. והיינו דכתיב 'אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון', רצה לומר שיודעים אימת הדין ומכל מקום הולכים בשמחה באור פני ה", מה שאין כן כשאין להם אימת הדין, אין זו רבותא (-גדוּלה)".
מסירות נפשם של ישראל על המלכת ה' בראש השנה מעוררת את מידת הרחמים, כפי שכתב החתם סופר; אך יתרה מכך, העיסוק בהמלכת ה' גם בונה את התשתית לתשובה עמוקה. חטאי האדם נובעים מחיסרון בדעתו, והוא מגיע לחטא כאשר הוא שבוי במבט חיצוני, ואין לו השקפה אמונית בהירה על העולם והחיים: הוא אינו מכיר במלכות ה', אין הוא מכיר את מעלת נשמתו שלו, ואינו מוּדע לערך הדרכתה של תורת ה' שניתנה לעם ישראל. מתוך חיסרון דעת זה הוא נופל בחטא ומעשיו מקולקלים. אמנם שני סוגי תשובה יכול האדם לעשות: תשובה מיראה ותשובה מאהבה. בתשובה מיראת העונש, אין האדם מתקן את החיסרון בדעתו ואינו מכיר בטעותו, אלא משנה רק את מעשיו ואת הנהגתו, מתוך פחד מעונש. תשובה כזו עדיין אינה תשובה שלמה, והיא כוללת רק נתח צר מאישיות האדם. התשובה המעולה והמובחרת היא תשובה מאהבה, שבה האדם משנה את תודעתו והכרתו, ומתוך כך מגיע לאהבת ה', לשייכות לתורה ולמצוותיה, ומשנה את כל מעשיו על פי השקפת עולם שלמה. על כן, לפני שהאדם בא לעסוק בתיקון פרטים, מעשים ומידות, עליו לעסוק בכלל שמתוכו נובעים פרטים אלו - בתשובת הדעת ובחזרה אל אהבת ה'. תשובה זו תהיה הבסיס לתיקון הפרטים ותעניק לו ערך אחר לחלוטין, ובזכותה האדם יפעל מתוך אהבת ה' ושייכות לתורתו, ולא רק מתוך יראת עונש.
מגודל אהבתו לעַמו, רצה הקב"ה שבימי התשובה תהיה תשובתנו מאהבה. על כן תיקן לנו את ראש השנה - יום מלכות ה', שאין מתוודים בו אלא עוסקים בו בהמלכת ה' בשופר ובתפילת מלכויות, זיכרונות ושופרות. בכך תהא תשובתנו תשובה מאהבה. אנו דוחים מעט את תיקון הפרטים ואין מתוודים בפינו על מעשינו, כדי לעסוק בשורש שמתוכו יבוא התיקון השלם. על ידי המלכת ה' בתפילתנו אנו מתעלים להשקפת עולם שלמה, ומתוכה נתרומם בימי התשובה ונזכה לתקן את כל אורחות חיינו1.
"אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן"2. יהי ה' עמנו להיות "יודעי תרועה", לשמוע קול שופר ולהתעורר לתשובה ולתיקון, ובזכות תשובה מאהבה נכתב ונחתם לחיי ברכה ושלום, אור וטוב.
ראש השנה - המלכות והדין
מבוא
