תשובתם של ישראל מתוך הארת מעלתם

הופעתן של מידת האמת ובחינת 'רב חסד' ביום הכיפורים פועלת פעולה כפולה. היא מאירה את היחס הנכון והמידה המתאימה בין החטא לנשמה הטהורה, ומבררת כי החטא הוא חיצוני ומקרי לישראל לעומת מהותם הפנימית הנצחית, ועל כן ראויים הם לסליחה ולכפרה. נוסף על כך, היא גם גורמת לישראל לשוב בתשובה, כיוון שכאשר מתגלה בבהירות מהותם הפנימית הטהורה, ממילא קרובים וקלים הם לשוב על כל מה שהתרחקו ממהות פנימית טהורה זו ופגמו בה. 

בעל 'ערבי נחל' המשיל לכך משל, למה הדבר דומה? למלך שבנו החביב מרד בו, ונשבע המלך להרחיקו מן הארמון לזמן קצוב. יצא בן המלך מן הארמון, ושבוהו ליסטים, והיה המלך דואג שמא יאבדו הליסטים את בנו קודם בוא זמן השבועה. מה עשה? שלח אגרות לכל ארצות מלכותו, כי לכל מקום שבו יבואו הליסטים עם בנו, יעזרו לו בני המקום, שלא ייסרוהו הליסטים יותר מדי. ואכן, כך היה, כי כולם הכירו בבגדי בן המלך ובתואר פניו, שבן המלך הוא, ועזרוהו. מה עשו הליסטים? הלבישו את בן המלך בלבוש שק, וגם ייסרוהו עד שחשך משחור תוארו, וכך אי אפשר היה לזהות שבנו של המלך הוא. והליסטים לקחוהו לאחת ממדינות המלך הרחוקות ועשו בו כרצונם, כיוון שאיש לא זיהה אותו. אחר ימים רבים, שמע בן המלך כי המלך מתעתד להגיע לאותה מדינה שבה שהה, שמח בליבו ואמר שכעת יראהו המלך ויחמול עליו, כאשר יחמול איש על בנו. אך כאשר בא המלך, לא זיהה כלל את בנו מרוב שנשתנה מחמת הייסורים ובגדי השק שהלבישוהו, ואף כשעבר על פניו, לא הכיר בו כלל. או אז בכה בן המלך והחל לצעוק אל אביו: "הלא אבי אתה, ואיך תתאפק ותראה ברעוֹת המוצאות אותי ולא תרחם עלי?!". וכאשר שמע המלך את קולו של בנו, אז הכיר מיד כי אכן בנו הוא, וריחם עליו והושיעו.

המלך במשל הוא הקב"ה, ובנו חביבו הוא ישראל, עַם קודשו. יצאו ישראל לגלות ונשבו בין הגויים, הם הליסטים במשל. אמנם כל זמן שניכרו ישראל במלבושיהם ובתואר פניהם שהם בני המלך - בצלם האלוקים שלהם ובהדר נשמתם, אזי לא יכלו האומות להזיקם יותר מדי. מה עשו האומות? השחיתו תואר פניהם של ישראל והפשיטו בגדי המלכות אשר להם - החטיאום והשפילו את מעלתם עד שלא ניכרו כלל נשמתם הטהורה של ישראל וזיקתם לאלוקיהם. והנה בבוא היום הקדוש, יום הכיפורים, בא כביכול המלך עצמו אל העולם הזה, ומשרה שכינתו. ולכאורה חלילה אין הוא מכיר את ישראל כלל, מרוב שהחטיאום הגויים, כי חשך משחור תוארם. אך בבואם להתפלל לפניו מתוך הארת היום הקדוש, ולצעוק מלב נשבר על ריחוקם ממנו, אז 'מזהה' הקב"ה בקולם כי בניו הם, בני א-ל חי, שמעלתם הפנימית לעולם אינה משתנה. ומתוך כך הוא מכפר עליהם ומושיעם, ומבטיח את גאולתם ותיקונם השלם¹. 

מתוך דברים אלו, נוכל להבין מדוע גם אנשים רחוקים, שאינם מקיימים מצוות רבות, חשים צורך פנימי לצום ביום הכיפורים, ורבים אף מגיעים לבית הכנסת. זאת כיוון שביום זה מאירה הנקודה העמוקה ביותר שבלב האדם מישראל - מהותו הפנימית הטהורה ודבקותו העצמית בקב"ה, שאינן משתנות לעולם ואין כל חטא ועוון יכולים להן. ועל כן ביום זה מתעוררת גם הנפש הרחוקה ביותר וחותרת לתשובה אל עצמה ואל בוראה. 

אמנם פעמים שההתעוררות של האדם ביום הכיפורים נדמית לו כהתעוררות שאינה מבטאת את מדרגתו האמיתית. הוא מביט על עצמו בימים שלפני יום הכיפורים ובימים שלאחריו, ורואה את הפער שביניהם לבין התנהגותו ביום הכיפורים. מתוך כך הוא מונע מעצמו את ההתעלות וההתרוממות שחש בה, ונמנע מלבטא את החרטה והצער על ריחוקו מה', ואת הקדושה וקרבת האלוקים שמתעוררות בקרבו. אך כמובן שטעות בידו. יום הכיפורים הוא היום שבו מתגלה נשמתו, ובו מופיעה העצמיות הטהורה ביותר שלו. ועל כן יום זה מתאים לבטא את רגשותיו הטהורים, הנובעים מעצמיותו הטהורה והזכה.