יום הכיפורים - קרבה או ריחוק

יום הכיפורים הוא יום של תשובה, יום שעוסקים בו בחשבון הנפש, בפשפוש המעשים, בתשומת לב לכישלונות ולחטאים, בצער ובחרטה עליהם, בווידויים ובתענית. לפי זה לכאורה, יום הכיפורים צריך היה להיות יום עצוב ומצער. קשה לעסוק בחטאים ובכישלונות, ואין זה נעים להיזכר בכל מה שקלקלנו. מתוך כך האדם עלול בטעות להתרשם כי זהו יום של קפידה, ביקורת וריחוק חלילה בין ה' אלינו, יום של תוכחה אלוקית, שעיקרו המפגש עם הצדדים השליליים שבנו. אמנם ודאי שלא כן הוא, יום הכיפורים אינו יום של ריחוק וקפידה, אלא יום של שמחה גדולה, יום האהבה והקִרבה בין ה' לישראל עַמו. וכך אומר המדרש: 

"'ימים יוצרו ולא אחד בהם'¹, זה יום הכפורים לישראל, שהוא שמחה גדולה לפני מי שאמר והיה העולם, שנתנו באהבה רבה לישראל. משלו משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיו עבדיו ובני ביתו מוציאין את הזבלים ומשליכים אותם כנגד פתח של מלך, וכשהמלך יוצא ורואה הזבלים, היה שמח שמחה גדולה, לכך נדמה יום הכיפורים, שנתנו הקדוש ברוך הוא באהבה רבה ובשמחה. ולא זו בלבד, אלא בשעה שהוא מוחל לעונותיהן של ישראל אין מתעצב בלבבו, אלא שמח שמחה גדולה, ואומר להם להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות: בואו ושמחו עמי שמחה גדולה, שאני מוחל לעונותיהם של ישראל"².

משל למה הדבר דומה? לבני זוג שהתגלע ביניהם דבר מריבה, והיו זמן מסוים בריחוק הלב זה מזה. ובשעה שהם מפייסים זה את זה, וכל אחד מסביר בכאב כמה הוא מתחרט על מה שאמר ומה שעשה, ומודה כי הוא מבין כעת עד כמה טעה, ועד כמה דבריו פגעו וציערו את רעהו, דווקא בשעה זו נבנים האחדות והקִרבה ביניהם. ועל ידי החרטה והצער, חוזרת האהבה להופיע במלואה, עוד יותר מאשר קודם המריבה.

ואכן, זה מה שמרגיש עַם קדוש בחושו הטבעי ביום הכיפורים, ולכן אף מי שכל השנה רחוק הוא מן ההליכה בדרך ה' ואינו מקיים מצוות רבות, ביום הכיפורים צם ומתענה, ורבים אף מגיעים לתפילות יום הכיפורים בבית הכנסת. לב כל יהודי מתעורר ביום הקדוש לאהבת ה', וחש בקדושתו וברוממותו של היום. 

מהי אפוא סגולתו של יום הכיפורים, מה טמון בו וכיצד הוא מטהר ומרומם את ישראל ומקרב את לבם לאביהם שבשמים?