הארת נשמתם של ישראל ותיקון עברות שבין אדם לחברו

מתוך הדברים נוכל להבין, מדוע אמרו חז"ל כי "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיירצה את חברו", ומדוע חייבו חכמים את הפוגע בחברו לפייסו לפני יום הכיפורים. מעבר לערך המוסרי הפשוט שיש בכך, עניין זה נוגע ליסוד הארתו המיוחדת של יום הכיפורים. כאמור, ביום הכיפורים מאירה מהותם הפנימית הנצחית של ישראל ונשמתם הקדושה, שאינן משתנות לעולם. יסוד הקדושה של כל אדם מישראל הוא היותו אבר מהנשמה הכללית של עם ישראל, ולכן ככל שאדם מישראל דבק יותר בכלל כולו, אור הנשמה של ישראל מתגלה בו ביותר, וממילא טהרתו האישית מתגברת ועולה. וככל שהוא מנותק מן הכלל חלילה, ויש לו סכסוכים וחילוקי לבבות עם אנשים אחרים מישראל, כך אור נשמת ישראל מתגלה בו בצמצום, וממילא אינו מחובר למקור הטהרה והקדושה. על כן, ביום הכיפורים יש לאדם להסיר את כל הפגיעות והמחיצות שבינו לבין רעיו, ולהתאחד כמה שיותר עם כלל ישראל כולו, וככל שהוא עושה כן, כך הוא ראוי יותר לכפרת יום הכיפורים¹; כפי שאנו אומרים בתפילות היום במוסף, בתחינות שאחר סדר העבודה של הכהן הגדול: "על כן ברחמיך הרבים נתת לנו את יום הכיפורים הזה... יום שימת אהבה ורעות/ יום עזיבת קנאה ותחרות/ יום שתמחל לכל עוונותינו".